הכל חדש ונוצץ

אני עייפה. כל כך עייפה. החיים מעייפים אותי

אמש הייתי אצל אלעד. לא הייתי במיטבי. בקושי דיברתי. בקושי עשיתי משהו. הייתי רעבה וצמאה. בקושי החזקתי את התינוקת. אלעד דווקא מסתדר יפה כאבא טרי. אני הייתי כעוסה לבושה שחורים. הרגשתי לא טוב עם עצמי. חבל. קורה. בפעם הבאה ארגיש יותר טוב. אעשה שניצלים מרק עוף אביא מתנה. בגד או צעצוע. הגיע הזמן להכנס לעיניינים. נכון. גם לי זה קשה. אני לא יודעת כלום ולא זוכרת כלום. אני מגיעה לבית זר שאני לא בדיוק הבוסית שם ולא ככ אהודה. לפחות על ידיה. קשה קשה הכל. גם לי. אולי לאט לאט אסתדר עם הזמן. אז בפעם הבאה שניצלים ומתנה ולא ככ לשים לב למה שהוא אומר. לא להתעצל. לנסוע לגראנד או לעזריאלי. גם לי נדרשת תקופת הסתגלות. לא נולדתי סבתא. 

הלב שלי בוכה היום. רק הלב. אני לא. אני לא יודעת לבכות. הלב בוכה. כאילו הכל קיים ובסדר אך חסר משהו. הוא. אני עוברת ליד המחסום כבר תקנו אותו. כמה ימים יפים עברתי מעבר לו. האם נעבור עוד פעם? ובדירה שלי ובבית הקפה ובחוף. כל זה היסטוריה. אני ממאנת להשלים עם זה. כל יום אני מסתכלת באייפון. האם שלח הודעה? לא. הוא לא שלח. עוד יום עבר. לפעמים ייאוש לפעמים תקווה ושוב יאוש. למה זה קרה? לא. לא לחשוב על זה אפילו. דברים קורים. אני לא אשמה. גם הוא לא טלית שכולה תכלת. ובכל זאת. בפעם האחרונה שראיתי אותו באתי אליו לקונצרט. הוא נתן לי לראות חינם. עזרתי לו בפרסום ואחרי זה הוא נעלם. אמר שהים לא טוב. היה די מיואש סה״כ. אולי כן הייתי צריכה להודיע לו. לא רוצה. הוא הרי לא יענה. ואם כן לא מיד. אז אתעצבן כמו שעכשיו אני מתעצבנת. הוא יודע שנולדה? סיפרתי למחותנת. 

איך שלא יהיה עצוב לי. איך מפסיקים עם זה?