לא נרשמתי לחרא הזה. אבל כן נרשמתי

אני רוצה הביתה

סמסטר אחרון לתואר. יש לי עוד שתי עבודות וסמינריון מהסמסטר שעבר ועוד סמינריון, שני מבחנים, שתי עבודות גדולות ואינספור עבודות קטנות בקורסים אחרים. אני מסתכל על הדרישות, מסתכל על עצמי ורוצה רק להשתבלל ולבכות עד שיגיע סוף הסמסטר ובתקווה שאיתו גם סוף התואר והסוף של כל החרא המיותר הזה. הלאה? מי חושב על הלאה בכלל? צריך לחיות את היום, לא? ככה אומרים הגדולים. היום בסדר. מחר יתחיל הכיף.

המוח שלי מתקצר יותר מדי לאחרונה. הגעתי למצב של fight or flight לא פשוט אתמול שבמהלכו לא קרה כלום חוץ מהיפר לא ברור ורצון די מוחלט להיעלם. זה היה אחרי תקופת "רגיעה" די ארוכה בה נמנעתי בכל מה שקשור בתפקוד של החיים האמיתיים. דברים זזים, אבל לאט. יש מאמרים אבל אין עבודה. היה ראיון עבודה אבל טרם התקבלה תשובה. 

עוד יש בדידות שלא הייתה כמותה. זה מתפרש מולי כמו ים ענקי וזוהר שאני רואה לראשונה ומתפעל מכמה שהחוף שונה מזה המסריח שאיכשהו נהיה ברירת המחדל של המשפחה בשלהי שנת 2014. האנשים שונים. האוויר שונה. מליחות המים היא זו שלא טעמתי לעולם. איפה סרטני החוף עם עשרים הזרועות מלאי הקרינה?

בשבוע האחרון יצא לי לחוות את מגוון סקאלת הרגשות. חברים. לא חברים. שנאה עצמית. בדידות כפויה. בדידות לא כפויה. אנשים שמחפשים אותי כדי להיות בחברתי. אנשים שמעדיפים או לא להיות בחברתי. כאפות מציאות. עור שרוף. מרדף אחרי דברים לא ישימים. שלמותנות. נהנתנות. סטלה חרבות. סופרלטיבים, מחמאות ועוד שנאה עצמית בדרך. שיעמום וחוסר מעש. 

בעיקר שיעמום וחוסר מעש. 

רק המחשבה הכפויה לתעל את זה לטובתי איכשהו מבלי להבין שהמוח שלי כבר התקצר עשרות פעמים רק השבוע ועם עוד קצת לחץ אני הולך להתפוצץ על המקום. 

אני לא מוכן. לכלום