my way

ואו. בעיצומה של שנת שירות מלאת עשייה עם לו"ז כלכך צפוף, בעיר מאוד מסוכנת, עם האוכלוסיה הכי מוחלשת.

איך כל החיים שלי השתנו בכלכך דרסטיות?

שמילה כמו "לאבד את עצמי" כבר לא חלק מהמחשבות שלי , כי אני כבר לא ממש בפוקוס.

לחיות בדאגה לכולם, ל8 חבר'ה המדהימים שגרים איתי בדירה, ל2 הבנות הכי מקסימות בעולם שגרות איתי בחדר, לקבוצת הלמידה בתיכון מקסים לוי בגני אביב, לערב בנות שעדיין בחיתולים, לערביות משכונת הרכבת שרוצות ללמוד עברית, לנערות משכונת הרכבת שאין להם חיים חוץ מהמשפחה.

לדאוג לאהוב את הבנאדם המדהים שמחזיק אותי ומעצים את כל החוויה של הגעגועים.

לדאוג להתראות עם החברים שבערך נשכחו אצלי מאחור.

לדאוג להיות גם עם אבא, גם עם אמא, וגם קצת עם עצמי בסופ"ש שבד"כ נגמר כבר בשבת בערב.

והכי קשה, לדאוג למצוא את הפינה השקטה, שלא אוותר מהר.

התבגרות בהאצה.