טוב אני ממש רוצה להודות לכם על התגובות שמעלות בי חיוך כל פעם מחדש ורק גורמות לי לרצות להמשיך את הסיפור.
תודה גדולה יותר אני יגיד לכם כשאני יעלה את הפרק האחרון 
פרק 16
טום ישב בסלון ביתם.
הוא ניסה לצפות בטלוויזיה אבל ראשה נדד למקומות אחרים, הוא לא הצליח להתרכז.
הוא ידע כמובן שכל מה שקרה עם קתלין הייתה טעות איומה, הוא אפילו לא התכוון לזה.
הוא היה קצת שיכור, והמסיבה הכניסה אותו למעין חלום, הוא לא ידע ממש מה הוא עושה אז..אבל איך יסביר את זה לביל?
לפתע נשמע צלצול טלפון.
טום הביט מסביבו, זה היה הפלאפון של ביל. הוא לא ענה.
אבל הפלאפון המשיך לצלצל שוב ושוב.
'אולי זה משהו חשוב' חשב טום וענה.
"הלו?"
"שלום עם מי אני מדברת?" שאל קול נשי מהצד השני.
"עם טום קאוליץ, מי זאת?"
"מדברת אניה מבית החולים 'רוס'. אתה מכיר את קתלין בל?"
"כן.."גמגם טום.
"ובכן, אתה מבין, המספר שלך הוא פשוט המספר האחרון שאליו היא חייגה בפלאפון שלה. אנחנו היינו צריכים להודיע למישהו מהר.."
"להודיע מה?!" קטע אותה טום, מפחד מהתשובה שצפויה לבוא.
"טוב אתה מבין..קתלין בלעה כדורים לפני כחצי שעה, היא כנראה ניסתה להתאבד, אנחנו מצאנו אותה בדירתה והיא נימצאת עכשיו בבית החולים, המצב שלה..לא כל כך טוב.." מלמלה אניה.
טום רעד בלי שליטה. בקושי הצליח להחזיק את הטלפון.
"למה.?..." הוא שאל לא באמת מצפה לתשובה.
"אתה יודע מה קרה?" שאלה אניה.
"מה?"
"טוב אמא שלה נהרגה הערב בתאונת מטוס"
"מה?!"
"כן..אנחנו חושבים שזאת הסיבה לכך שניסתה להתאבד..אנחנו נודיע עוד מעט לאביה, פשוט לא הצלחנו להשיג אותו, והיינו חייבים להתקשר למישהו" אמרה.
"טוב אני מגיע לשם. להית'" אמר טום וניתק את הטלפון.
הוא רץ במהרה במדרגות והתפרץ לחדרו של ביל.
"קום!! ביל קום!" הוא ניער אותו.
"זוז ממני! תסתלק מפה!" צעק לעברו ביל. הוא קם ודחף אותו אל עבר הדלת.
"לא ביל חכה, אתה לא מבין! זאת קתלין!" צעק טום.
"קתלין לא מעניינת אותי!"
"היא כימעט מתה ביל!" צעק טום וקולו נישבר.
ביל קפא במקומו.
"מה זאת אומרת?" הוא אמר כימעט בלי קול.
"כן היא היא...היא ניסתה להתאבד...אמא שלה..היא נהרגה. וגם אנחנו וכל מה שקרה, זה כנראה היה יותר מידי בשבילה." הוא בכה.
"מה איתה?" לחש ביל גם את עיניו הוצפו כעת דמעות.
"אני לא יודע..התקשרו מהבית חולים, הם אמרו שהמצב שלה לא טוב.." מלמל טום
ביל חיבק אותו, ובכה על כתפו.
הכל באשמתו.
"בוא..נלך אליה" מלמל טום ומשך אחריו את ביל.
הם התלבשו מהר ויצאו מהבית. בחוץ הגשם עוד המשיך. הם לקחו מונית.
הנסיעה עברה עליהם בדממה מעיקה. כל אחד שקע במחשבותיו ובפחדיו. אחרי חצי שעה הם הגיעו אל בית החולים.
קתלין פתחה באיטיות את עינייה. לקח לה מעט זמן להתרגל אל החושך החלקי ששרר בחדר.
אחרי מספר שניות היא החלה לסרוק את המקום בו נימצאה.
היא שכבה על מיטה קשיחה, מכוסה בשמיכה חמה ולבנה.
לגופה היתה לה כותנת לבנה ודקה.
היא ניסתה להזיז את ידיה אבל חשה בכאב. היא הביטה לעבר ידיה ובבהלה ראתה מחטים מחוברים על עורקיה ודמה עבר בצינורות.
גופה היה כבד וראשה מסוחרר.
על ידה נישמע תיקתוק מכשירים, מרחוק שמעה קולות גשם.
היא נימצאת בבית חולים.
קתלין שכבה דקות ארוכות בחשכה.
לאט לאט חזר אליה זיכרונה. היא הבינה את הסיבה להיותה כאן.
'לא הצלחתי' חשבה וניזכרה בניסיון ההתאבדות שלה.
לפתע היכתה בה העובדה למה ניסתה לעשות זאת. אימה.
היא הרגישה דמעות זולגות על לחייה. היא כבר לא כאן, קתלין לבדה.
היא החליטה לצעוק כדי שמישהו יבוא ויראה שהיא התעוררה.
"אאאאהההההההה".
שניות מספר שכבה בדממה, מקשיבה בשקט. ואז שמעה צעדים במסדרון.
דלת החדר נפתחה במהרה ורופאה ניכנסה פנימה.
"היתעוררת!" היא אמרה והתקרבה אל קתלין.
"איך את מרגישה?" שאלה.
"בסדר..אני חושבת.אני בבית חולים?"
"כן. את ניסית להתאבד." מלמל הרופאה והחלה לבדוק את לחץ הדם של קתלין.
"כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?" שאלה קתלין.
"יממה שלמה"
"ומה השעה עכשיו?" קתלין הרגישה שהיא מאבדת את תחושת הזמן.
"עכשיו 6 בבוקר" ענתה הרופאה.
קתלין שתקה.
"מישהו היה פה? מישהו בא לבקר אותי?" שאלה.
"כן בטח אבא שלך היה פה. אבל עכשיו הוא הלך ל..אממ הוא אמר לי להודיע לך, הוא הלך לעשות סידורים אחרונים לגבי ה..לוויה." הרופאה הביטה בקתלין בהיסוס מצפה לתגובתה.
"אה כן.." מלמלה בעצב. היא לא רצתה לחשוב על זה יותר מידי עכשיו. היא תחשוב על זה אחר כך.
"היו פה גם שני בנים, הם באו נורא מבוהלים בלילה הקודם כשרק הביאו אותך לפה. הם עדיין כאן" אמרה
פניה של קתלין אורו בבת אחת "הם עוד כאן?"
"כן. טוב סיימתי את הבדיקות, את די בסדר. שאני יקרא להם?" שאלה הרופאה.
"כן בטח"
היא יצאה מהחדר.
קתלין שכבה בדממה מספר דקות. ואז דלת החדר נפתחה בבת אחת וביל וטום התפרצו פנימה.
3>
היום EMA! טוקיו שלנו מופיעים D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TOKIO HOTEL story
