V.

לקראת השקיעה הגיעה פרנקה לקרוא לתיאו לארוחת-הערב. הפעם, הדרך כבר לא הייתה כה זרה, והוא הצליח למקם את עצמו ביתר-קלות, ממש כשם שניבאה. כאשר נכנס לחדר-האוכל, אמו ורפאל כבר ישבו לצד השולחן ושוחחו על ביקורה אצל משפחת קאסולי. איזבל דיברה בלהט ובשטף, התרגשותה סודקת מעט את החזות הקרירה האופיינית לה.

"יש לי חדשות טובות," היא אמרה לו בחיוך דקיק, שבע-רצון. "נפגשתי היום עם משפחת קאסולי והם מוכנים לסייע לנו להיחלץ מהחובות שאביך השאיר לנו, זכרונו לברכה. הם גם ישקלו את חידוש הקשרים העסקיים בינינו."

"זה נהדר, אימא," השיב בנימה זהירה, "אבל אין מי שינהל את העסקים עכשיו..." הוא חשש שאמו תאלץ אותו לקחת חלק בעסק המשפחתי, שבו לא היה לו שום עניין. יתר על כן, גם אילו רצה, לא היו לא היכולות לעסוק במסחר – ידיעותיו המתמטיות היו מועטות בלבד, והוא חסר את הכישורים הבסיסיים הנחוצים, כגון אסרטיביות וראיית הנולד.

"אל תהייה טיפש, תיאודור," ההבעה הנוקשה והכעסנית שבה אל פניה, "אני אנהל את העסקים. במילא ניהלתי את מרבית העסקים גם כשאביך, זכרונו לברכה, היה עודנו בחיים. הוא לא היה שורד אפילו דקה בלעדי. להיות ברשות עצמי רק יקל עליי." היא נעצה את המזלג במנה שהוגשה לה, ובכך שמה סוף לשיחה. תיאו התיישב לצד השולחן ואכל את ארוחתו בשקט, מאזין בחצי אוזן ובחוסר עניין לשיחה שהמשיכה לקלוח בין אמו לרפאל.

בדומה לבוקר, ליוותה אותו המשרתת הצעירה חזרה לחדרו. בחצי הדרך, קריאה רמה שהדהדה במסדרונות עצרה אותם:

"קרלה! איפה את?" לוקאס הופיע לפניהם, פניו זועפות. "את מאחרת שוב."

"אני מצטערת, האדון רפאל ציווה עליי ללוות את האדון תיאו חזרה מארוחותיו ואני –"

"את לא יכולה לאחר, את מבינה?" הוא קטע את דבריה בגסות. "זה חשוב יותר מכל הוראה אחרת שתיתן לך. בבקשה, תכניסי את זה כבר לראש הקטן והחלול שלך. בפעם הבאה שדבר כזה יקרה, אני אדאג שתפוטרי."

קרלה השפילה את ראשה בבושה, וחפנה את ידיה זו בזו בכוח.

"אני מצטער, זו הייתה אשמתי," תיאו ניסה להסיח את דעתו של לוקאס מהמשרתת. "הייתי מסיים את הארוחה מהר יותר אילו הייתי יודע. בבקשה, אל תכעס עליה." לוקאס סקר אותו מבעד לעיניים מצומצמות, עוצמת מבטו החודר מזכירה לו את אירועי הבוקר ומשלחת צמרמורת מהירה בעורו.

"תרדי מהר למטה," הוא ציווה מבלי להסיט את עיניו מתיאו. המשרתת נחפזה, אך לאחר כמה צעדים נעצרה והתבוננה לאחור בחשש.

"אדון תיאו, תוכל למצוא את הדרך לבדך?" שאלה בהיסוס, חוששת מתגובתו של לוקאס.

"הוא איננו חייב לחזור לחדר," העיר. פניו התרככו ונראו מעודנות ואציליות שוב, כפי שזכר אותן מפגישתם הראשונה. "אתה יודע לרכב, נכון? אולי תרכב עמי ללוות את המשרתים חזרה העירה?"

"אינני יודע," תיאו התחמק מההצעה הפתאומית, קולו מקוטע מההפתעה. "לא רכבתי זה זמן רב..."

"זו הזדמנות טובה להכיר את הסביבה," לוקאס הוסיף, "וגם לרענן את היכולות שלך. לא תצליח להסתדר כאן בלי רכיבה." הוא שלח לעברו חיוך רחב ומשכנע. משנוכח כי לא יוכל להימלט, ירד בעקבותיהם אל חצר האורוות. כל המשרתים התקבצו בהמולה סביב הכרכרה הגדולה שעמדה שם, מעמיסים עליה את תיקיהם ותופסים את מקומותיהם. אברטו ישב על כס הנהג המוגבה ואחז במושכות, בעוד ניקולה בדק את החיבורים והידק את הרתמות על חמשת הסוסים.

"אל תתרשל," פקד לוקאס בחומרה על הנער, וסימן לתיאו לגשת עמו אל האורווה. הוא בחן בהרהור את הסוסים שעוד עמדו בתאיהם, ולאחר מכן בחר בסוס אפור דק-רגליים, בעל רעמה כהה ועיני שקד חומות עמוקות. הוא הלביש עליו את האוכף והרסן בזריזות ומיומנות, והוביל את הסוס החוצה. הלה יצא מתאו בצעדים מהוססים, מנער את ראשו הענק ובוטש בשכבת הקש העבה שכיסתה את הרצפה. לוקאס ליטף את צווארו בתנועות מרגיעות, ותיאו קלט את שפתיו לוחשות משהו על אוזנו. הסוס חדל מתנועותיו, ובחן את תיאו מחדש בראש מוטה הצידה ואוזניים זקורות. המחווה המשונה הזו, שנראתה אנושית כמעט, הרתיעה את תיאו צעד לאחור.

"אל תדאג," לוקאס צחקק למראה תגובתו. "תדאו הוא סוס טוב. אימנתי אותו בעצמי. עבר זמן רב מאז היה לו רוכב, אבל אני מאמין ששניכם תסתדרו מצוין." הוא טפח על כתפו של תיאו בכוח מפליא, ודחף אותו לעבר האוכף.

תיאו התקשה להיזכר מתי רכב לאחרונה. גופו היה נוקשה ותנועותיו מסורבלות וכבדות, אולם תדאו היה שליו וסובלני. תיאו טיפס בקושי על האוכף הגבוה, נבוך תחת עיניו הבוחנות של לוקאס הזריז וקל-התנועה. בזמן שהוא התאמץ למשוך עצמו מעלה ולאחוז במושכות, לוקאס כבר הספיק להביא את סוסו מהתא ולהתמקם עליו.

"תדאו הוא אומנם סוס שליו וטוב-מזג, אבל בכל עדיף שתישאר קרוב אליי," הוא אמר, "גם למקרה שהוא ישתולל, וגם למקרה שתאבד את הדרך. היער הוא מקום מאד מבלבל, בעיקר לאלו שלא רגילים אליו."

הם יצאו לדרכם עם דמדומים, כאשר בשמיים נותרו רק אותות אחרונים של אור גווע. הכרכרה קיפצה ורעדה על השביל הבלתי-סלול, אולם נראה כי כל הנוכחים כבר היו רגילים לקשיי הדרך והתעלמו מהם. רק מדי פעם נשמעה קריאת בהלה קצרה או רטינה מפי אחד המשרתים. תיאו שם לב כי שלושת הגברים ישבו זקופים ומתוחים במושביהם, עיניהם הפקוחות בוחנות את היער בריכוז.

"מה אתם מחפשים?" שאל את לוקאס.

"חיות רעות," השיב הנער ללא היסוס. "חיות טורפות מכל מיני סוגים. בדרך-כלל הן אינן מתקרבות אלינו. הן חיות את חייהן, ואנו חיים את שלנו, ואין לנו שום סיבה להתערב אלו באלו. אבל לפעמים, כשהן רעבות במיוחד או כשמשהו מערער אותן, הן עלולות לתקוף."

הנימה הקרה שבה דיבר הלחיצה את תיאו. הוא סרק בחשש את היער המחשיך, את הגזעים הכהים שיצרו סביבם חומה צפופה, ואת החללים הדוממים-לכאורה שבהם. "זה לא מסוכן? אין לנו בכלל כלי נשק להתגונן, למקרה שהן אכן יתקפו."

לוקאס פרץ בצחוק לשמע דבריו. "הו, יש לנו כאן יותר כלי נשק ממה שנזדקק להם, תאמין לי."

"לא פשוט יותר לתת למשרתים להתגורר בטירה?" תהה תיאו בקול רם.

"מספיק עם השאלות," נבח לוקאס בחדות מפתיעה. "לכל דבר יש סיבה. מקומם של המשרתים הוא לא בטירה, אלא בעיר. אם הם לא מתלוננים, למה אתה מתלונן?"

תיאו השתתק במבוכה ובילה את שארית הרכיבה בדממה. הכרכרה הורידה את נוסעיה ברחוב צדדי בשולי העיירה, ברובע המשרתים, והם התפזרו אל הבתים הסמוכים. ניקולה נפרד מהם אף-הוא בהינד ראש, והוביל את סוסו אל אחד האסמים הקרובים. אברטו סובב את הכרכרה חזרה והחל מטפס לעבר הטירה. ההתקדמות הפכה למהירה וקלה יותר לאחר שהכרכרה התרוקנה מנוסעיה.

הלילה כבר ירד, אך למרבה הפלא היער היה מואר בבהירות באור הכוכבים. האור הלבן החלבי הסתנן ביתר-קלות מבעד לכיפת הענפים הסבוכה שתלתה מעליהם, מנקד את רצפת היער המכוסה עלווה. קרני האור המשופעות הזכירו לו את ליל אמש, את ידיה הקטנות, את הבעות פניה מלאות החיוניות, את הניחוח המתקתק והמשכר של נר-הלילה. צליל קולה השקט עמד ברור באוזניו, נקישות הגלגלים והפרסות מתעמעמות מאחוריו. הדאגה שדבריו של לוקאס עוררו בו נעלמה, מפנה מקומה לעננה של שלווה.

תיאו החל מאבד תחושה, כאילו כל גופו נרדם בעוד מוחו נותר ער ומודע. ידיו לא חשו יותר ברסן שבו אחזו, גבו לא חש בטלטלות המייגעות של הרכיבה. היה נדמה לו כי הוא עולה בקלילות, מתנתק מחוטים בלתי-נראים ומרחף מעלה לעבר חזיון של אור מרצד.

"אל תחלום!" קולו החד של לוקאס קרע את האשליה, מנער אותו בבת-אחת מהעמימות שהשתלטה על חושיו. לפתע הבחין כי התרחק מן השיירה וסטה מהמסלול אל תוך הסבך. תדאו נע בעצבנות תחתיו, נוער באיום לעבר העצים שסובבו אותם. תיאו דרבן אותו והשיג את הכרכרה.

"הזהרתי אותך לא להתרחק!" לוקאס גער בו.

"אני מצטער, דעתי הוסחה לרגע..." תיאו התנצל בקול רפה.

"זה בסדר," לוקאס חייך בסלחנות, מפתיע את תיאו בנימתו הלבבית. "כפי שכבר אמרתי, ליער יש לעתים השפעה משונה על אנשים, בעיקר על חדשים. בשלב מסוים תלמד להבדיל בין האשליות שלו לבין המציאות."

"מה זאת אומרת, השפעה משונה?"

"אני לא יכול להסביר," הוא נאנח. "אני לא חושב שיש אי-מישהו שיכול. היער עתיק יותר מכולנו, והוא שומר על סודותיו בקנאות. הוא מודע לעוצמה שיש בו, וזה למעשה הופך להיות מקור כוחו. בדומה ללסנדרה," הוסיף בקול חלוש, כמעט בלתי-נשמע. אזכור שמה גרם לאווירה להתעכר מעט, ושניהם נתעטפו במחשבותיהם הפרטיות למספר שניות.

"אל תיתן לה להשפיע עליך יותר מדי," הוא המשיך, מנסה להשוות לקולו נימה קלילה, אך משהו בעיניו קפא כשדיבר עליה. "לסנדרה איננה אדם רע, פשוט שיקול דעתה וסדר העדיפויות שלה משובשים מעט. לעתים קרובות היא מניחה לרגשותיה לשלוט בה ופועלת מתוך דחף שמתברר כמוטעה. כך גם לגביך, אני בטוח שהיא טועה לגביך." הוא חייך שוב, חיוך חברותי וחמים. "וחוץ מזה, זה לא מקומה להחליט מה יקרה."

"זה בסדר, אינני יודע בדיוק מה קרה... אבל גם אינני כועס."

"קשה להיות במקום חדש, נכון? לא להכיר את חוקי המשחק ואת הנפשות הפועלות, להיאלץ לנחש ולהסתכן בטעויות..."

תיאו משך בכתפיו. "זה לא שיש לי ברירה אחרת."

"כמובן שיש לך! תנסה להשתלב, תלמד את מנהגי המקום. כשאתה ברומא, התנהג כמו רומאי."

תיאו לא הצליח להחניק את הגיחוך שעלה על שפתיו.

"מה מצחיק אותך?"

"כלום, זה שום דבר..." תיאו היסס, אך למראה ההבעה הנעימה על פניו של לוקאס, החליט לסיים את דבריו, "פשוט מרגע שהגעתי לכאן, כולם רק נותנים לי עצות והמלצות. כולם מנסים לחנך אותי ולהדריך אותי, אבל אף אחד לא אמר שום דבר פרקטי או חד-משמעי. מילים סתומות נזרקות לאוויר, ויש לי תחושה שמצפים ממני להבין משהו שנמצא הרבה מעבר להבנתי." הוא דיבר בלחש כמעט, מובך מהכנות שלו-עצמו.

"אני חושב שאתה טועה, העצה שלי הייתה מאד פרקטית," תיקן לוקאס, וטפח על כתפו של תיאו. המחווה שלו הייתה מעודדת, ותיאו חש כיצד פניו מתרככים לחיוך. "וחוץ מזה, לא תמיד חייבים להבין הכל. לפעמים יש דברים שעדיף להם להישאר לא מובנים."