| 11/2008
"רק ידידים" - פרק 254
=פרק 254=
עמדנו ככה קרוב לדקה. קרובים כל כך אחד לשני. כל מה שמפריד בנינו היה מדף אחד, מדף אחד קטן. עיניו הכחולות היו פקוחות לרווחה, מבטו בהה בי, סקר אותי. נשארתי קפואה במקומי, הרגשתי שאני מקובעת לרצפה, כאילו הדביקו את רגליי. עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה להשתלט על המצב. 'מיטל, תעשי משהו!' אמרתי לעצמי 'העיקר שלא תעמדי ככה בלי לזוז!. לא יכולתי לפקוח את עיניי, או אולי... לא רציתי. זה פתאום להתמודד עם הכל, לשים קץ לכל הבריחות, לכל משחקי המחבואים המוזרים ולהתמודד עם האמת. "תזמינו אמבולנס!", שמעתי פתאום ופקחתי את עיניי, לא ראיתי אותו, לא ראיתי את בן, בן שלי. לפתע הכל התנפץ, כל החלום, הבועה הגדולה שהקיפה אותי ואותו לדקות הקצרות האלו שהרגישו כמו נצח. פתאום במקום דממה היה רעש, הייתה המולה. רצתי במהירות לעברו השני של הסופר וראיתי אותו, את בן, שוכב על הרצפה, שוכב על גבו, עיניו היו עצומות. מיד התכופפתי אליו. לא הייתי הראשונה. הקיפו אותו כל כך הרבה אנשים. "הוא התעלף!", אמרה אישה עם שיער אדמוני שאחזה בידיה שקית עם ירקות, "הוא פשוט צנח על הרצפה, ככה פתאום!", היא המשיכה ואני רציתי להגיד לה לשתוק. רציתי להגיד לה ללכת מפה. רציתי שכולם ילכו, יעופו מפה, רציתי שכולם יעלמו! אני יודעת מה טוב בשבילו, אני יודעת איך להעיר אותו. כל מה שהוא צריך זה לשמוע את הקול שלי, לשמוע אותי אומרת שאני אוהבת אותו, להריח אותי, להרגיש את מגע ידיי מלטפות את פניו. אני נשבעת שהוא יתעורר. הוא יודע מי אני. "בן...", לחשתי וליטפתי את פניו. אני ידעתי למה הוא התעלף, אני מכירה אותו, כמו שכבר אמרתי וכמו שאתם בטח יודעים. הוא אולי נראה קשוח, אני יודעת, עם הג'ינסים הרופף, עם הסניקרס, עם התיק האדום הגדול של האימונים, אותו הוא סוחב ביד אחת ואז מעמיס אותו על גבו. אני יודעת שהוא נראה קצת מופרע, עם כל הצחוק המתפרע שלו, עם העיניים הבהירות הממזריות האלו, עם השיער הפרוע, עם המכונית היקרה, אבל רק אני יודעת מי הוא באמת, מי הוא מתחת לכל הדברים האלה. אני לא אומרת שהכל פוזות, זה הוא באמת, אבל מתחת לכל זה מסתתר ילד, ילד כל כך רגיש. אני יודעת שלראות אותי זה היה בשבילו לא... לא מציאותי. הוא בטח נבהל, מסכן שלי. הוא בטח חשב שהוא מדמיין.
"בשביל מה צריך אמבולנס? למה כל דבר ישר א... אמבולנס?", שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי וראיתי את אחד העובדים בסופר מתווכח עם אותה אישה בעלת השיער האדמוני.
"הוא התעלף!", היא צעקה בזמן שאחד האנשים הביא מגבת רטובה ואיש אחר הרים את רגליו של בן באוויר.
"אבל לא צריך אמבולנס,הוא כבר יתעורר, הוא נושם והוא בסדר. אני לא יודע מה קרה לו, אבל... לא צריך להגזים", אותו מוכר השיב לה והיא הרימה את ידיה באוויר, כאילו אומרת "אני נכנעת".
"שקט, שקט, הוא מזיז את העפעפיים", אמר אותו איש שהרטיב את פניו.
אני לא יכולתי לעמדו שם יותר, הרגשתי שאני לא מסוגלת. עכשיו אני רגועה, אני יודעת שהכל בסדר, אני יודעת שהוא התעורר, שזה לא משהו רציני.
נועה יצאה מקניון ובידה מספר שקיות. היא הייתה נרגשת. מחרתיים היא נפגשת עם 'מישהו'. זה הרגיש לה מוזר, מפני שאף פעם היא לא נפגשה עם מישהו מהאינטרנט, והיא גם אף פעם לא ראתה תמונה שלו או אפילו לא דיברה איתו בטלפון, לא שמעה את הקול שלו. היא עמדה על שפת המדרכה וחיכתה למונית שתגיע.
"נועה?", היא שמעה ומיד זיהתה את הקול הזה, היא הסתובבה וחייכה.
נועה: "היי, ערן... וואו, שנים... אה?"
ערן: "כן, ראיתי אותך מרחוק ולא הייתי בטוח שזו את"
נועה: "למה, אתה מכיר עוד בנות שדומות לי?"
ערן: "לא, אבל..."
נועה: "מה קורה?", קטעה את דבריו.
ערן: "אצלי הכל מצויין, את יודעת... ראית את הפרסומות שיצאו? יצא אחלה קמפיין, באמת"
נועה: "כן, ראיתי, ההורים שלי גם הענישו אותי על זה"
ערן: "למה?"
נועה: "סיפור ארוך... מה חדש אצלך?"
ערן: "אממ... חברה?"
נועה: "וואלה? חברה? אה... כמה זמן?"
ערן: "חודש וקצת", חייך, "היא מדהימה, נועה, אין דברים כאלה"
נועה: "תתחדש"
ערן: "תתחדש", חייך, "כאילו זה אוטו"
נועה: "מה, ואתה באמת אוהב אותה, כאילו?"
ערן: "כן, נראה לי הנערה הראשונה שאני באמת אוהב"
נועה: "שיהיה לכם בהצלחה"
ערן: "תודה", חייך, "ומה... מה איתך?"
נועה: "מה איתי?"
ערן: "אין לך חבר? מישהו?"
נועה: "לא... נפרדתי מהחבר שהיה לי"
ערן: "אה, נכון, אני זוכר משהו... למה?"
נועה: "לא הסתדרנו כל כך"
ערן: "הבנתי... לאן את הולכת?"
נועה: "הביתה. בא לך לבוא אליי, אולי?"
ערן: "נועה..."
נועה: "מה? למה אתה מסתכל עליי ככה?", היא חייכה וסידרה את שערה.
ערן: "כי אני יודע מה את חושבת"
נועה: "וואלה? מה אני חושבת?"
ערן: "כי אנחנו תמיד היינו נפגשים, אם זה מהעבודה או סתם ככה במקרה ו... ואת יודעת, עכשיו יש לי חברה ו..."
נועה: "מה קשור? אתה לא יכול לבוא אליי סתם? מה, היא אוסרת עליך להיפגש עם ידידות?"
ערן: "אבל את ואני לא ידידים, זה משהו אחר"
נועה: "אני חושבת שאתה מחמיא לעצמך יותר מדי"
ערן: "למה?"
נועה: "כי אתה אומר את זה כאילו אני לא מסוגלת להיות לידך ולא לעשות כלום"
ערן: "תראי..."
נועה: "אז יש לי חדשות בשבילך, אני כן יכולה. אתה לא צריך להחמיא ככה לעצמך"
ערן: "את לא צריכה להיפגע"
נועה: "אני נראית לך כמו מישהי שנפגעה?"
ערן: "קצת"
נועה: "טוב, עזוב, אני צריכה ללכת", היא אמרה וחצתה את הכביש.
"היי, ילד, אתה בסדר?", אחד המוכרים בסופר שאל את בן ברגע שפקח את עיניו.
"אל תלחיצו אותו", אמרה אחת הנשים שהקיפו אותו.
"מה קרה?", בן שאל לאחר כמה שניות בקול שקט והביט סביבו.
"אתה התעלפת", ענה המוכר.
"אני... אני בסדר", אמר בן וניסה לקום. הוא הרגיש חולשה ועדיין היו לו קצת סחרחורות. "איפה היא?", שאל וניסה לאתר את מיטל בין כל האנשים. הוא ניסה שוב לקום והפעם הצליח. הוא נשען על אחד המדפים.
"איפה מי?", שאל המוכר.
בן: "מיטל, נו... הילדה... שהייתה פה!"
המוכר: "יש לכם מושג על מי הוא מדבר?"
"לא... רגע, הייתה פה נערה שבדקה מה איתו ואז היא פשוט נעלמה... כמה שניות לפני שהתעוררת", אמרה אחת הנשים.
בן טמן את ראשו בין שתי ידיו. הוא ידע שזה אבוד. הוא היה כל כך קרוב אל מיטל, הוא ראה אותה, הריח אותה, הוא כמעט נגע בה, ועכשיו? עכשיו הכל התנפץ.
אסף המשיך להסתכל באלבום התמונות של גולן ואחיו כשהיו ממש קטנים בזמן שגולן המשיך להתעלם מהפלאפון שלו שצלצל ללא הפסקה.
אסף: "אולי תענה כבר?!", צעק פתאום.
גולן: "לא, היא משגעת אותי"
אסף: "לא! הצלצול הזה משגע אותי! חלאס כבר!"
גולן: "מה אני אעשה? לא רוצה לדבר איתה"
אסף: "אז תכבה את הפלאפון וזהו"
גולן: "צודק", הנהן בראשו לאות הסכמה וכיבה את הפלאפון.
אסף: "מה יש לה, השתגעה?"
גולן: "לא יודע, אחי... תאמין לי שאני לא יודע מה יש לה"
אסף: "היא התקשרה עשרים פעם!"
גולן: "כי היא רוצה להשלים, אבל אין מצב שאני סולח להדר, אין מצב. חוץ מזה, גם לא בא לי עליה כבר, לא רוצה אותה יותר, סתם מעצבנת"
אסף: "טוב שנזכרת, באמת. אין, אני... מההתחלה שהיא הגיעה לכיתה שלכם, אז בן ואני כבר ידענו שהיא סתומה, רצח אבל! ועוד תחשוב לבד, איך שהיא הגיעה היא ישר התחברה לנועה ושובל, זה כבר אומר עליה הרבה. נגיד... אם היא הייתה מתחברת לנטלי, אז היינו יודעים שהיא אחלה ילדה"
גולן: "לא, אבל בתכל'ס? היא לא כל כך כמו נועה ושובל, אין לה את הסטיגמות האלה ו..."
אסף: "לדעתי יש לה, ועוד איך יש לה"
גולן: "בואנה, מה השעה?"
אסף הביט לעבר השעון, "יא אללה, בן היה אמרו להיות כאן לפני חצי שעה!"
גולן: "הוא תמיד מאחר"
אסף: "תתקשר אליו"
גולן: "כיביתי את הפלאפון, אתה אמרת"
אסף: "קמצן", חייך וחייג אל בן.
"היה לי ממש כייף", שובל חייכה ברגע שאלי והיא הגיעו קרוב לביתה.
אלי: "גם לי, מתוקה... אה, קניתי לך מתנה"
שובל: "וואו, באמת?"
אלי: "כן", חייך והוציא מתא הכפפות של האוטו שקית קטנה מקרטון בצבע כחול כהה.
שובל: "שניה...", היא הוציאה מהשקית אריזה קטנה, גם היא בצבע כחול כהה ונדהמה לראות טבעת דקה מכסף עם אבני זרקונים קטנים. "וואו... אלי, היא... היא מדהימה!"
אלי: "אהבת אותה, מאמי?"
שובל: "כן, ברור, מה זאת אומרת? היא מהממת, אלי! וואו... תודה", היא חייכה חיוך גדול ונשקה על שפתיו בעדינות. היא ענדה אותה על אחת מאצבעותיה וכל כך שמחה.
"הו, טוב שנזכרת, באמת!", אסף אמר ברגע שבן נכנס לחדר.
בן: "אתם לא תאמינו מה קרה לי"
גולן: "זה בסדר, עם הסיפורים שלך לאחרונה יכולת לכתוב ספר מדע בדיוני ולהרוויח מיליונים"
בן: "אני רציני, מפגר!"
אסף: "נו, מה קרה"
בן: "עצרתי אחרי האימון בסופר, אמרתי... נביא כמה חטיפים וזה שיהיה לנו סבבה לשבת וזה... טוב, אני עומד מול המדף מתחיל לחפש מה שאני רוצה, בינתיים בצד השני אני רואה שהמוצרים מתחילים להתרוקן, כנראה אותה אחת שעמדה שם חיפשה משהו ו..."
גולן: "מה זה, בן", קטע את דבריו, "מעללי בן בסופרמרקט של ציון?"
בן: "תשתוק כבר! בקיצור, התחלתי לראות את הפנים של הילדה הזאת... היה לה שיער אדום כהה כזה, בל טיפה דהוי והיא לא שמה לב שראיתי אותה, רק כשהיא הסתכלה לעברי העיניים שלנו נפגשו, זו הייתה מיטל! אני יכול להישבע לך במה שאתה רוצה, זאת – הייתה – מיטל!"
גולן: "
and here we come again..."
אסף: "איך מיטל?"
בן: "מיטל, נו! אני אומר לך שזו הייתה מיטל! בקושי הצלחתי לדבר... אבל קראתי בשם שלה, היא המשיכה לשתקו ולהסתכל עליי בעיניים היפות שלה, במבט האציל שלה ו..."
גולן: "ואז מה קרה? היא פתאום רצה כמו בכל הפעמים הקודמות שכביכול ראית אותה, התחלת לרוץ אחריה ופתאום היא דהרה על הסוס הצהוב שלה ועלתה לשמיים?"
בן: לא!"
אסף וגולן פרצו בצחוק.
בן: "אל תקשיבו, לא צריך!"
גולן: "נו, סליחה, אחי... זה פשוט נראה...,
בן: "לא רוצה לשמוע מה זה נראה. בקיצור, התעלפתי"
גולן ואסף שוב פרצו בצחוק מתגלגל.
בן: "מה מצחיק?!"
גולן: "אתה והסיפורים שלך"
אסף: "רגע, רגע, באמת התעלפת?"
בן: "לא, התעלפתי בצחוק! נו, באמת איתכם!"
אסף: "וכשקמת...?"
בן: "היא כבר לא הייתה שם"
גולן: "כי היא לא הייתה שם מלכתחילה"
בן: "איך ידעתי שתגיד את זה, אז יש לי תשובה במיוחד בשבילך"
גולן: "נו, תדבר אליי"
בן: "שאלתי אנשים איפה הנערה שהייתה פה, ואחת הנשים תיארה אותה ואמרה שהיא בדקה מה שלומי וברחה משם כמה שניות לפני שהתעוררתי. אה! מה תגיד על זה?"
גולן: "שזו נועה בתחפושת?"
אסף: "כן, אחי, בטח לא נמאס לה מהמשחקים שלה"
בן: "טוב, אני רואה שאי אפשר לדבר איתכם ברצינות", אמר בייאוש וקם מהמיטה של גולן. אסף מיד עצר אותו והושיב אותו בחזרה, "חכה, חכה, נו... אנחנו מקשיבים"
בן: "בקיצור, זו הייתה היא"
גולן: "טוב, אה... יש מצב"
אסף: "מה? אה... תראה, יכול להיות, אבל... מה הסיבה שלה לברוח?"
בן: "זה מה שאני מנסה להבין!"
גולן: "אולי תדבר עם אבא שלה? או... עם המשטרה?"
בן: "אני לא יודע מה לעשות. נראה לי שאני באמת אקפוץ לאבא שלה. טוב, אני הולך רגע להשתין, אחי", אמר ויצא מהחדר.
אסף: "אה..."
גולן: "תקשיב, אסף... נראה לי שאנחנו צריכים לדבר עם מישהו שהוא קצת יותר מבין בעניין הזה"
אסף: "מה זאת אומרת?"
גולן: "מה, רק אני רואה את זה?"
אסף: "רואה את מה?"
גולן: "שהוא פאקינג משתגע?!"
אסף: "ששש, תהיה בשקט, הוא עוד ישמע אותך"
גולן: "משהו לא בסדר אצלו", הנמיך את קולו.
אסף: "למה אתה מתכוון?"
גולן: "אני מתכוון לזה שמשהו לא בסדר אצלו, אסף, אני רציני לגמרי. הוא מדמיין אותה כל הזמן... הוא בטוח שהוא רואה אותה, דיי, זה כבר חולני לגמרי!"
אסף: "אבל מאיפה לך לדעת שהוא לא צודק?"
גולן: "מה, גם אתה נדפקת לי עכשיו?"
אסף: "לא, אני רציני. תקשיב רגע... הרי כבר יש סיכוי שהיא בחיים ובן אומר שהוא רואה אותה, והוא התחיל להגיד את זה לפני שעוד יצאה הודעה שהייתה טעות בגופה, אז אולי הוא... לא כזה חולה נפש כמו שאתה עושה ממנו"
"אני לא יכולתי, אבל!", צעקתי והתיישבתי בחזרה על הספה בסלון. נטלי הביטה בי וראיתי שאין לה כל כך מה להגיד.
"תגידי משהו...", אמרתי, "אני לא יודעת מה לעשות עכשיו"
נטלי: "אני פשוט חושבת שלא... לא היית צריכה לעזוב"
אני: "את לא יודעת מה הרגשתי באותו רגע, באמת"
נטלי: "אני מתארת לעצמי שהיה לך קשה, באמת, אני יודעת, מיטלי, אבל... הייתם כל כך קרובים"
אני: "הוא אפילו לא יודע שחזרתי הביתה. במשטרה כבר יודעים הרי, כולם יודעים וץ מכל החבר'ה פה. אני לא רוצה שידעו. אני רוצה קצת שקט"
נטלי: "אבל זה לא יכול להימשך ככה לעד"
אני: "אני יודעת, נו, אני יודעת"
נטלי: "אז מה את מתכוונת לעשות?"
אני: "לא יודעת, מה אני כבר מתכוונת לעשות? מה אני כבר יכולה לעשות?"
נטלי: "להוציא הודעה לעיתונות? הרי במוקדם או מאוחר זה יצא וכולן ידעו. את לא מעדיפה שזה יבוא ממך? את לא מעדיפה להיות מוכנה? הרי אם יגלו את זה לבד את תקומי בוקר אחד, תפתחי את הדלת ותראי את כל הכיתה בחוץ, זה מה שאת רוצה?"
אני: "ברור שלא... אוף, כל העניין הזה ממש מסובך. תספרי לי קצת, מה הולך בכיתה? מעניין אותי... לא שמעתי עליהם הרבה זמן"
נטלי: "אממ... אמרתי לך שיש לנו את גולן ושהוא היה חבר של הדר, החדשה, נכון?"
אני: "כן, הכלבה החדשה של נועה", אמרתי ושתינו צחקנו.
נטלי: "כן, אז זהו שהם נפרדנו כבר, היא עשתה לו איזה תרגיל מסריח. היא אמרה לו לחכות לה בשער עד שהיא תסיים, כשבעצם היא כבר סיימה והייתה בבית או משהו והוא המשיך לחכות לה כמו מסכן"
אני: "מה, היא מפגרת?"
נטלי: "אה... כן, היא מפגרת"
אני: "נו, מה עוד?"
נטלי: "כולם גילו על הפרסומת ההיא של נועה"
אני: "כן, ראיתי את זה בטלוויזיה"
נטלי: "והורים שלה הענישו אותה, ככה שמעתי"
אני: "את רצינית?", חייכתי.
נטלי: "כן... אה! והיא גם ממש השתנתה"
אני: "מי? נועה?"
נטלי: "כן... היא פתאום התחילה ללמוד כזה, אפילו החברות שלה לא מבינות אותה בזמן האחרון. משהו עובר עליה"
אני: "טוב, יש משהו שעוד לא עבר עליה?"
נטלי: "דיי, לא יפה"
אני: "יש עוד משהו?"
נטלי: "אמ... לא משהו שזכור לי כרגע"
המשכנו לדבר עד שאמא של נטלי התקשרה אליה וביקשה ממנה לחזור. השמש שקעה ואני המשכתי לשכב על הספה בסלון, מחפשת משהו מעניין בטלוויזיה.
"היי מאמי", אבא אמר ברגע שנכנס הביתה. אחריו נכנסה מאיה עם התינוקת.
"איפה הייתם כל היום?", שאלתי אותם.
אבא: "בקניות... קניתי לך את כל החטיפים שאת אוהבת"
מאיה: "בתנאי שאת לא נותנת לאבא שלך לגעת בהם, אסור לו", הוסיפה מיד ואני חייכתי.
אני: "אבא... כשתסיימו לסדר את הדברים, אנ... אני רוצה לדבר איתך על משהו"
הוא מיד עזב את השקיות בכניסה למטבח והתיישב לידי.
"מה קרה?", הוא שאל בדאגה.
מקווה שאהבתם.
שיהיה לכם אחלה שבוע!
נ.ב
אני מודה לכם על האימייל המדהימים, לכל אלו שעדיין לא קיבלו תשובה - זה לא אומר שלא תקבלו, זה פשוט אומר שלא הספקתי לקרוא ולשלוח לכם חזרה.
אוהבת,
אברילו'ש. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
