| 10/2008
"רק ידידים" - פרק 249
האמת שרציתי לפרסם את הפרק רק בערב, אבל בסוף החלטתי לפרסם אותו עכשיו.
תהנו, ואם בא לכם תיכנסו לכאן.
=פרק 249=
לאחר כחצי שעה של פגישה מרגשת אבא ואני נכנסנו לאוטו, חגרתי חגורה וחיכיתי שהוא יתניע.
"רגע, א... זה בשבילך", הוא חייך והניח על רגליי שקית ניילון, בפנים היו מלא חטיפי סניקרס, האהובים עליי.
"זכרת...", חייכתי חיוך קטן.
"בטח שזכרתי, איך אני יכולה לשכוח?", הוא התניע את המכונית והתחיל בנסיעה. כל כך התגעגעתי הביתה, כל כך התגעגעתי אליו. הכל כל כך מוזר ואנחנו לא יודעים איך להתנהג אחד עם השני. לאחר שהתחבקנו מחוץ לבית היתומים אבי ניסה להשתלט על הדמעות ולהסדיר את נשמתו, הוא לא הפסק להגיד כמה הוא מתרגש ושמח ושהוא לא מאמין שאני באמת בחיים ועומדת כאן מולו. זה כל כך ריגש אותי. אני לא מבינה למה לא חזרתי לפני. אין לי סיבה לכעוס עליו. יש לי סיבה לכעוס על נועה שהתחזתה לי והתקשרה לכולם, בגלל זה כשאני התקשרתי אליהם הם כעסו וניתקו לי בפנים, חשבו שאני המתחזה החולנית. ובנוסף לכל היא גם אחותי, ראיתם מה זה? אפשר לכתוב על זה ספר – "שנאת אחיות" או משהו כזה.
"אני לא מאמין שאני יושב איתך כאן וש... ושאת אוכלת לך סניקרס", הוא אמר משהו לבסוף.
"גם לי קשה להאמין אבל... א... אני עדיין לא מעכלת", אמרתי והמשכתי לאכול. מכירים את זה כשאתם אוכלים משהו שלא אכלתם די הרבה זמן, אז זה פתאום מחזיר אותכם לאותה תקופה? אתם אפילו יכולים להריח את הריח של אותה תקופה ולהרגיש כמו שהרגשתם אז? זה בדיוק מה שקרה לי כשאכלתי את הסניקרס. זה פתאום החזיר אותי אחורה, פתאום הרגשתי שנאי נמצאת עם אבי במכונית והוא מסיע אותי לבית הספר, אומר שהוא מאחר לעבודה ומאיה כל שניה מתקשרת. זה מחזיר אותי לתקופה שבה רק רציתי להגיע לבית הספר כדי לראות את בן, אוי בן, למרות שראיתי אותו בערב לפני. זה מחזיר אותי לתקופה בה הכל היה כמעט יציב, כמעט מושלם כמו בהתחלה. אני נזכרת איך אהבתי לחזור מבית הספר ולגלות שההורים עדיין בעבודה, איך אהבתי להתכרבל בימים הגשומים עם עצמי בתוך פוך ולצפות בשידורים חוזרים של 'חברים'. אני בטוחה שאני יכולה לחזור לפעם, לאז, לתקופה ההיא. זה יהיה קשה, אני יודעת, התקופה הקרובה לא הולכת לעבור בקלות ואני צריכה להתמודד עם זה. הפעם אני לא אברח. הפעם אני לא אעשה מעשים טיפשים. הפעם אני כבר יודעת.
"הלו?", בן ענה לפלאפון בזמן שישב על הספה בסלון וצפה בסרט קומדיה של ערב שישי.
"סוף סוף אתה עונה!", נשמע קולו המרוגז של גולן, "יא אללה איתך, אני כבר שעה מחפש אותך"
"הפלאפון היה על רטט", בן ענה באדישות וניסה לעקוב אחר הבחור בסרט שהוטלה עליו משימה מצחיקה.
"מה, אתה נשאר בבית?", גולן שאל.
בן: "כן, בסוף כן, אני רואה סרט"
גולן: "רגע, רגע, רגע, אני רוצה להבין משהו... אתה היית אמור להיפגש עם איזו אחת שהכרת אחרי האימון שלך, לא?"
בן: "כן... ביטלתי איתה"
גולן: "
say what?!"
בן: "ביטלתי איתה"
גולן: "התחרפנת?"
בן: "אנ..."
גולן: "בן, כשאמרתי לך שאתה צריך לשקול ללכת ביחד עם דורון לטיפול – התכוונתי לזה. לקבוע לך תור, כפרה?"
בן: "לא צריך, אני בסדר, גולן"
גולן: "לא, תקשיב, כמה כדורים והכל יסתדר אצלך, אני מבטיח. כנראה איזה בורג פשוט השתחרר לך שם, אחרת אני לא מצליח לחשוב על סיבה מספיק הגיונית בשביל שתבטל פגישה עם כוסית כמוה!"
בן: "נו, גולן, לא היה לי כח אליה, אין לי כח עכשיו להתלבש ולהתגנדר בשביל מישהי שאני לא מכיר בכלל"
גולן: "אתה מתכוון שאין לך כח להזיז את התחת שלך מהספה בשביל מישהי שהיא לא מיטל"
בן: "כן! לא, לא, לא, ממש לא, אני לא, אני..."
גולן: "דיי, חלאס, בן, אני קורא אותך"
בן: "זה קשה לי"
גולן: "אז אתה אומר בעצם שאתה הולך להישאר רווק לנצח?"
בן: "לא, תרא..."
גולן: "לא, כי אם כן", קטע את דבריו, "תודיע לי לפחות, שאני אשמר לך חדר בדירה עם אשתי לעתיד"
בן: "מצחיק מאוד"
גולן: "נכון?!", צחק בקול.
בן: "לא, רציני עכשיו, לא היה לי כח ללכת להיפגש איתה, בא לי להישאר בבית מול הטלוויזיה ומחר לצאת לטיול בטבע עם ההורים וגם..."
גולן: "אתה שומע את עצמך בן?"
בן: "כן, למה? אני לא חירש"
גולן: "חירש – אתה לא, אבל טמבל – כן. חוץ מזה... רגע! לא שמעת את זה?"
בן: "את מה?!"
גולן: "נראה לי ששמעתי מן חלודה כזאת ו... נראה לי שהשתחרר לך עוד בורג במוח"
"אתה חושב שהגיע הזמן לספר לו?", פנתה אמו של חנן אל אביו שהיה עסוק בכיוון השעון המעורר לשעה 07:00.
"אני חושב שכן, הגיע הזמן, כן", מלמל.
"אולי תעזוב לשניה את השעון הזה?", פנתה אליו בורגז.
"אבל...", החל לומר והיא קטעה את דבריו: "אני מדברת איתך על הבן שלנו וכל מה שחשוב לך זה הפאקינג שעון הזה"
"אני רוצה לחזור לכושר! אני מתחיל מחר בבוקר הליכה"
"ביום שבת?"
"כן, ביום שבת"
"אני רוצה שנדבר איתו, אני לא רוצה שזה יבוא לו בהפתעה", היא התיישבה לידו.
"נו, קנית?", שובל שאלה את הדר שיצאה מהקיוסק.
"כן, את לא רואה?", ענתה הדר תוך כדי שהתיישבה על הכיסא שבחוץ והוציאה את בקבוק הוודקה מהשקית.
"מלכה את. איך הוא מכר לך בכלל?", שובל התעניינה ומזגה לשתיהן תוך כדי שערבבה את המשקה עם משקה תפוזים.
הדר: "אני נראית בת שמונה עשרה, לא?"
שובל: "כן, אפשר לומר... אוף, חבל שנועה בעונש"
הדר: "כן, אני לא מבינה מה זה הדבר המטומטם הזה. כאילו, גאד, היא בת שבע עשרה ונותנים לה עונש, על מה בדיוק?"
שובל: "על הקמפיין"
הדר: ,כן, את זה אני יודעת, אבל התכוונתי ש... כאילו, אפשר לחשוב מה היא כבר עשתה, ביג דיל, אז להעניש? מה, היא ילדה בגן? זה מעצבן, עד שהגיע יום שישי, היינו אמורות לצאת היום שלשתינו ביחד"
שובל: "אני יודעת. אוף, זה באמת מעצבן. את דיברת איתה?"
הדר: "כן, היא ממש מבואסת", היא הרימה את הכוס מהשולחן, "לחיי..."
שובל: "לחיי נועה?"
הדר: "נועה כבר תדאג לעצמה. לחיי החברות בנינו", אמרה בחיוך גדול.
חנן סגר את ספרי הלימוד ונשען אחורנית. הוא הרגיש איך הכאבים בצוואר מתפשטים בכל פלג גופו העליון. הוא היה כל כך עייף, אבל ידע שאם לא ילמד... רגע, מה יקרה כבר אם הוא לא ילמד? לא יקרה כלום, הוא שוחה בחומר כמו דג במים. הוא ידע שמצפים ממנו להוציא ציונים שגבוהים מ-99 ולא נקודה אחת פחות, ואם כן אז זה בטח בגלל שהוא לא למד מספיק טוב, ואז הוא מקבל עונש ואסור לו להיות על המחשב במשך יומיים.
הוא לא יכול לדמיין את עצמו יומיים בלי 'ילדונת', בלי לשוחח איתה, לצחוק איתה וללמד אותה היסטוריה.
הוא לא הפסיק לנסות ולדמיין אותה בראשו, מעניין איך היא נראית. מעניין אם יש לה שיער כהה או בהיר, אם היא גבוהה או נמוכה, מעניין איך החיוך שלה נראה ומה העיניים שלה מביעות. אף פעם לא הייתה לו חברה, והאמת, כשהוא חושב לעצמו מי יכולה להיות חברה שלו מהבנות שהוא מכיר – הוא לא מוצא אף אחת. רוב הבנות בכיתתו הן שטחיות, רדודות, כל מה שמעניין אותן זה בגדים, בילויים, בנים, מראה חיצוני ואיך להפוך להיות חברות של נועה זוסמן. שאר הבנות לא מודעות לאיך שהן נראות, הן תמיד לובשות בגדים גדולים ומוזרים, לא מסרקות את שיערן המקורזל והן תמיד מתלוננות על כל דבר. אבל רגע, מי הוא שישפוט אותן? חנן הביט בראי והתאפק שלא לצחוק על עצמו. כזה מכוער, כזה גמלוני.
"מה חשבת לעצמך?", מלמל בשקט, "שאם החצ'קונים יעלמו אז אתה לא תהיה יותר חנון? מבזק חדשות, חנן! טעית!".
חנון זה הדבר הכי חרא שאפשר להיות. כאילו, מה הוא כבר יספר לילדים שלו כשיהיה גדול? לספר שהוא היה מקובל ומשחק בנבחרת הכדורגל כמו בן – זו באמת גאווה. הילדים יתגאו בו ויספרו לכל החברים שלהם בכיתה שאבא היה הקפטן. שאבא היה חזק, פופולארי ואהוב, שלאבא היו שתי חברות ושתיהן היו הכי יפות בבית הספר.
אבל גם אם הוא היה גולן הוא היה יכול להתגאות, הוא היה יכול לספר שהיה המצחיקן של הכיתה, שאף אחד לא היה מעז להתעסק איתו.
אבל לספר את האמת? לספר שאבא חנן היה החנון של בית הספר, שעד סוף כיתה י"א לא ראו את הפנים שלו מפני שהיו מכוסות בחצ'קונים, שיערו תמיד דביק ומבולגן, בגדיו תמיד מרושלים, ישנים ומקומטים. מה עוד הוא יכול לספר? שמעולם לא התנשק עד שפגש את אמם? שמעולם לא יצא למסיבה?
פאדיחה. מה הוא עוד יספר? שכל התיכון הוא היה ילד הכאפות של השכבה? שתמיד ירדו עליו, העליבו אותו, השפילו אותו וצחקו עליו?
הוא הרגיש כמה הוא שונא את עצמו, כמה הוא מתעב את עצמו ונסלד מבבואתו. הוא הרגיש כמה בא לו לשבור את המראה, אך מיד השתלט על עצמו ונזרק על המיטה בחוסר אונים, עוצם את עיניו בתקווה שמחר יהיה יום טוב יותר, שאולי יום אחד, רק בוקר אחד – השמש תחייך גם אליו.
איך?
מקווה שאהבתם.
שיהיה לכם בוקר טוב, שבת שלום ואחלה סוף שבוע.
נ.ב
אתם ב"קוראים קבועים" אצלי בבלוג?
עדיין לא? אז למה אתם מחכים בדיוק?
מי שלא יודע, יש בצד ברשימות אנשים שהם קוראים קבועים, אני יודעת שיש כמה אלפים אבל אלה רק מי שביקש להיות בצד. אם אתם רוצים שאני אלנקק אותכם תחת הכותרת "קוראים קבועים" עם קישור לבלוג/אתר שלכם, אז תגיבו כאן שאתם רוצים ותלנקקו אותי אצלכם.
אוהבת המון,
אברילו'ש.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
