לפני הפרק, אתם מוזמנים להיכנס לכאן :)
=פרק 244=
"יש מצב שהיא חיה", בן מלמל כשנכנס לחדרו. "אולי היא בחיים", אמר והניח את תיק האימון הגדול על הרצפה. "היא בכלל לא הייתה קבורה בשום מקום", הוא נשכב על המיטה והביט בתקרה.
אי אפשר לתאר מה בן הרגיש באותם רגעים, הוא כל כך שמח ודמיין איך הוא פוגש את מיטל, איך הוא רואה אותה מרחוק והיא רצה אל זרועותיו, הוא מחבק אותה בחזוקה ומרים אותה באוויר. לאחר מכן היא מדביקה לו נשיקה ענקית ומחייכת את אותו חיוך מושלם. הוא הריץ כמה פעמים את הסרטון הזה בראשו וחייך לעצמו. הוא פחד לשמוח מדי או לצפות יותר מדי, זה שהיא נעדרת לא אומר שכבר מחר הולכים לרצוח אותה. ואולי היא בכלל מתה ופשוט לא מצאו את הגופה שלה?
"בן?", ליסה, אמו, נכנסה לחדר, "בן! למה אתה שוכב על המיטה? אתה יודע שאתה מזיע אחרי כל האימונים האלה שלך, תלך להתקלח!", היא צעקה ובן המשיך לחייך. "בן... מה קורה?"
בן: "את באמת רוצה לדעת?"
ליסה: "קרה משהו?", היא שאלה בדאגה והתיישבה על מיטתו.
בן: "אז ככה...", הוא החל לספר לה את כל מה שדורון סיפר לו באימון, כשסיים, ליסה שתקה והביאה לו חיבוק ענקי.
ליסה: "אמרתי לך שהכל יסתדר, רואה?", שאלה לאחר שהתנתקו.
בן: "אבל אני מפחד שאני סתם... סתם... סתם מצפה ובסוף אני לא אראה אותה. אני עדיין לא מצליח לעכל את מה שדורון בישר לי ו..."
ליסה: "אתה צריך להפסיק לדאוג, תקווה בתוך תוכך שהכל יהיה בסדר ואז אתה תראה שהכל יסתדר", היא חייכה, "אין לך מושג כמה אני שמחה לשמוע את זה".
"את לא רצינית איתי", יוגב סוף סוף פצה את פיו.
אני: "מה 'לא רצינית'? רצית לדעת את האמת, הנה, סיפרתי לך"
יוגב: "את לא עובדת עליי, נכון?", שאל בטון רגוע והתמקד בנקודה לא ברורה על הקיר.
אני: "לא..."
יוגב: "אז עד עכשיו את... שיקרת לכולם?"
אני: "כן"
יוגב: "ובעצם כולם מחכים לך?"
אני: "כן, אבל אני חשבתי שהם לא רוצים לראות אותי"
יוגב: "את לא רצינית..."
אני: "אני כן! נו, יוגב!"
יוגב: "אוקיי, אוקיי, תרגעי... רגע, ו... מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"
אני: "אני ממש ביקשתי, התחננתי, אל ג'ון שיתן לי עוד כמה ימים. אני מרגישה בחופשה"
יוגב: "אני לא מבין איך ת מסוגלת"
אני: "איך אני מסוגלת מה?", שאלתי בבלבול.
יוגב: "להרגיש כמו בחופשה ולא... לא לרוץ בחזרה למשפחה שלך, לחברים שלך, לאנשים שאוהבים אותך"
אני: "אתה לא יודע כלום, יוגב... הכל... הכל מסובך"
יוגב: "טוב, למרות שאני לא מבין למה את עדיין נשארת כאן ולמרות ש... שאני קצת כועס שלא סיפרת לי בהתחלה, אני רוצה לתת לך חיבוק, אפשר?", חייך.
אני: "ברור שכן, טיפש", חיבקתי אותו בחוזקה.
יוגב: "יואווו", הוא התנתק ממני, "אני עדיין לא מאמין שאת החברה המפורסמת שהייתה לבן נוימן, כאילו... פאק! בחיים לא הייתי חושב על האפשרות שזו את!"
אני: "החיים לא צפויים, ראית מה זה?", חייכתי.
יוגב: "את יודעת שהוא דיבר עלייך המון?"
אני: "באמת?"
יוגב: "כן... פעם אחת הוא היה ממש מדוכא והוא סיפר לי על החברה שהייתה לו ומתה, שעכשיו הכל השתנה. הבנתי שגם מאז הוא ממש ירד ברמת המשחק שלו ו..."
אני: "טוב, דיי לדבר עליו"
יוגב: "את לא מתכוונת לדבר איתו עכשיו, כשכל האמת יוצאת?"
אני: "אני... ל... לא יודעת, באמת שאני לא יודעת. אני עדיין מרגישה אליו דברים כל כך חזקים, אבל מצד שאני אני עדיין כועסת. כאילו... אני מרגישה שאני לא יכולה לסלוח ככה סתם על כל מה שקרה. הרי, היה לו חלק די גדול לסיבה שבגללה רציתי... להתאבד"
יוגב: "אבל הכל עבר עכשיו, תראי, את כאן, חיה ונושמת, מחייכת ו... את כאילו עומדת להתחיל את הכל מחדש, כאילו קיבלת את החיים שלך במתנה"
אני: "האמת, שאני באמת מרגישה כאילו קיבלתי את החיים במתנה. לקח לי קצת זמן להבין את זה אבל לבסוף זה נכנס לי לראש שה' כל כך אוהב אותי שהוא הציל אותי. כנראה לא רוצה מטורללות כמוני אצלו למעלה"
יוגב: "כן, אה? מכה לסבול אחת כמוך. בטח את היית המלאכית הכי קרציה שיש"
אני: "כל כך!", צחקתי, "אבל, אתה יודע? אני שמחה שככה זה יצא. אני מרגישה שהכל רק חיזק אותי. אני הבנתי כל כך הרבה דברים לאחר ה... המקרה הזה"
יוגב: "מה הבנת?"
אני: "הבנתי שלא בורחים מתי שיש בעיות, להתאבד זה... זו בריחה מהמציאות, זה לא לדעת להתמודד עם בעיות, זה פשוט לברוח. אני חושבת שעכשיו אני יותר חזקה, מחושלת, יותר מאופקת. אז אני לא מתחרטת על מה שקרה, הרי, אין לי מה להתחרט על דברים שהיו וסתם לחפור בעבר ולפתוח את הפצעים כי... כי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולשנות את העבר. אז אני לא מצטערת שכל זה קרה, להפך, אני שמחה... זה לימד אותי כל כך הרבה".
"תודה, היה כייף", הדר חייכה כשהיא וגולן הגיעו לפתח ביתה.
גולן: "את לא מזמינה אותי להיכנס?"
הדר: "אתה יודע, כבר אחת עשרה בלילה ו... פעם אחרת, טוב?"
גולן: "אני לא מבין אותך לפעמים"
הדר: "מה יש להבין? אולי אתה רגיל לבחורות שהבית שלהן פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, אבל... ההורים שלי לא הכי אוהבים שאני מכניסה חברים בשעות כאלה"
גולן: "בסך הכל אחת עשרה, אפילו 'כוכב נולד' עוד משודר, את עושה צחוק?"
הדר: "טוב, עזוב, אתה סתם מחפש סיבה לריב"
גולן: "אני לא!"
הדר: "אני לא מבינה למה אתה תמיד חייב להרוס!"
גולן: "כי את קרה אליי!"
הדר: "אני לא, גולן, אני לא קרה אליך, מאיפה הבאת את זה?"
גולן: "טוב, עזבי, אני הולך... לילה טוב", הוא נשק במהירות על שפתיה והלך. הדר נכנסה לביתה לא לפני שעמדה כמה רגעים בחוץ והביטה בו מתרחק ונעלם.
לאחר הליכה של חצי שעה, סוף סוף הגעתי. עמדתי והבטתי על הבנין הגדול שניצב מולי. בית הספר בו למדתי. הייתי שם לבד, בחושך ופתאום מאל זכרונות עברו בראשי.
נזכרתי ביום שאמי החורשת זכרונה לברכה הורידה אותנו מול בית הספר החדש.
הגענו לבית הספר, אמא הורידה אותנו ועמדנו מול המבנה הגדול
שהיה רועש מאוד... החזקנו ידיים.
אני: "זהו..אנחנו כאן"
לירז: "יאללה בואי ניכנס"
אני: "בואי"
נזכרתי את הקול ששמעתי מאחוריי, את הקול ששאל: "אז איך קוראים לילדה הכי יפה בבית הספר?", כשהסתובבתי ראיתי את הילד הכי יפה בעולם, את בן, בן נוימן.
"מיטל..שם יפה לילדה יפה", אמר וחייך חיוך מתוק. היו לו עיניים כחולות
ושיער שטני-בלונדיני, הוא היה יותר גבוה מימני ועם גוף ממש יפה.
"לי קוראים בן... נעים מאוד"
"כן... נעים מאוד"
"מאיפה באת?"
"מחולון"
"איזה כיתה את?"
"י', ואתה?"
"י'א... כבר הכירו לך את בית הספר, את הכל פה?"
"האמת שלא... רק עכשיו נכנסתי"
"אז בואי"
לקח אותי יד ביד ועשה לי סיור בבית הספר. הראה לי איפה הקפיטריה, המגשים,
אולם הספורט, חדר המורים, הספסלים.
"זהוו..חח אני מרגיש כמו מדריך טיולים מה שנשאר לנו זה הכיתה שלך... והמחששה"
"אני לא מעשנת"
"כל מי שלומד פה ומסתובב עם החבר'ה מעשן"
"אז אני לא..."
"טוב... בכל מקרה הנה המחששה שם, רואה את החומה הצבועה בתכלת? מאחורה"
"טוב..."
אחרי זה הלכנו לכיוון הכיתה.
"אמרת שאת י' 2 נכון?"
"כן.. ולירז איתי גם היא בטוח מצאה איפה לשבת", חייכתי לעצמי.
הדלקתי סיגריה והמשכתי להביט במבנה הגדול. ראיתי שהשער פתוח והלכתי לקראתו. נזכרתי בכל הפעמים שעברתי דרך השער הזה, לפעמים בהליכה איטית כי הייתי רגועה ולפעמים בריצה כי ידעתי שאיחרתי ושוב המורה תעיר לי לפני כל הכיתה.
"אז זהו, הוא כזה חמוד... במיוחד עכשיו שנראה אחד את השני כל יום,
ובכלל עוד מעט מסיבת ראש השנה, אני כובשת אותו על בטוח"
הסתובבתי לראות של מי הקול הצווחני ומאחורי ישבה ילדה יפה, מהממת
לא הבנתי מה היא עושה בכיתה במקום להיות על השער של ווג או משהו.
היה לה שיער בלונדיני ארוך עד לתחת כמעט חלק, עניים כחולות בהירות,
צבע עור שזוף... היא בדיוק קמה לזרוק משהו לפח והיה לה גוף כזה מושלם.
היא הסתכלה עליי במבט מתנשא "את יכולה להזיז את התיק שלך מהמעבר בבקשה?"
רק חבל שהיא כזאת סנובית חשבתי לעצמי..
"זאת נועה, כבר הספקתי להכיר... פלוצרית חבל על הזמן", לירז לחשה לי.
"טוב, שנייה באה, הלכתי לקנות קולה"
קמתי והלכתי לדלפק ונועה קמה אחרי והזמינה דיאט ספרייט.
שוב לא הפסיקה לבחון אותי מכף רגל ועד ראש. לא יכולתי יותר
אני: "תיזהרי שלא יתפסו לך העיניים בטעות..."
"דיברת אליי?!" שאלה בקולה המתנשא
"לא! דיברתי לעליבאבא", עניתי בציניות "את רואה פה עוד פרחה בהכחשה חוץ מימך?"
"מי... מיטל או איך שלא יקראו לך תזהרי מימני ושלא תדברי
אליי ככה בחיים שלך"
"למה מי את בכלל?! מה את כל היום מסתכלת עליי ומרכלת
עם החברות הפוסטמות שלך?"
"מיטל, את לא מכירה אותי, אני יכולה להפוך את החיים שלך לגהנום"
הסתובבה והלכה.
'היא דיברה אליי? לא, אני דמיינתי, החתיכת מחומצנת הזאת דיברה אליי?'
עמדתי שם בהלם בעוד חברותיה צוחקות ואני פשוט בשוק מימנה.
באותו יום לא ידעתי באמת למה היא מסוגלת השטן הזאת, באמת הפכה את החיים שלי לגהנום.
זרקתי את הסיגריה על המדרכה וכיביתי אותה בעזרת נעלי האדידס שלי. ראיתי שאחד החלונות פתוחים וכעבוד דקה כבר הייתי בתוך אחת הכיתות, לאחר כמה דקות הבנתי שזו הכיתה שלי. הכיתה בה למדתי. הכיתה בה הכל התחיל.
עליתי לכיתה והיה שעתיים מתמטיקה, כל השיעור לא יכולתי
להפסיק לחשוב על בן, על החיוך היפה שלו, על הנשיקה בנינו,
על אותו יום בים... התחלתי לפנטז את שנינו בחדר שלי, מתנשקים...
מתחבקים... הוא כזה חמוד... ישבתי על הכסא ואת ראשי השענתי
על ידי, על פניי היה מרוח חיוך מאוהב וקיטשי כזה... דמיינתי איך
הוא מנשק אותי ואומר לי"מיטל... מיטלי, אני אוהב אותך..."
המשכתי לחלום לי "אני אוהב אותך... מיטלי... מיטל... נו, מיטלי..."
"נו, מיטלללללללל" קיבלתי מכה ענקית בראש
"אהה מה" פתחתי את עיניי והבנתי שזה היה רק חלום.
"מה, את סתומה? מה את נרדמת בשיעור על מי חשבת?" לירז צעקה עליי
"עליו"
"על מי היא כבר יכולה לחשוב?!" נועה התערבה מאחורה.
חיוך עלה על פניי, הייתי כל כך תמימה באותו זמן. נזכרתי איך נועה הייתה מנסה להעליב אותי בכל פעם, היינו ממש יריבות ועוד בסוף מסתבר שאנחנו אחיות.
התהלכתי במסדרונות בית הספר, נזכרתי בימים שלירז ואני היינו הולכות במסדרון וצוחקות על הבריסטולים הטיפשיים שחברי המועצה היו תולים בכל פעם, נזכרתי איך פעם אחת החלקתי במדרגות ובן השתדל שלא לצחוק, אבל ראיתי עליו שהוא מת לפרוץ בצחוק מתגלגל. נזכרתי ביום שנועה החליטה לנקום בי והדפיסה המון דפים שכתוב עליהם "אבדה כלבה" ואז מתחת הייתה התמונה שלי. אני זוכרת איך בכיתי כמו ילדה ואז החזרתי לה עם הסרטון שלה עם אלירן, שהיה האקס שלי.
עליתי במדרגות ולפתע ראיתי את תמונתי, הרגשתי צביטה קטנה בלב. "מיטל מאיירס, את תשארי בליבנו לעד" – כך היה כתוב שם. הבטתי בתמונה שבה אני מחייכת אבל אפשר לראות את העצב דרך העיניים. היום אני חושבת שאני לא עצובה כמו פעם. התעצבנתי לראות את התמונה שלי תלויה שם ביחד עם עוד אנשים שכבר לא בחיים, כאילו, כוסאמק, אני חיה ונושמת, אני כאן, לא הלכתי לשום מקום! למה לא ביררתם אז? למה אז היה נוח לכולכם לחשוב שאני מתה, למה?! הוצאתי את הלורד מהתיק שלי וכתבתי בגדול על התמונה 'אני לא מתה!!!'.
למחורת בבוקר נועה קמה ממיטתה לאחר עוד לילה ללא שינה. שוב היא לא הצליחה להרדם, שוב מחשבות הטרידו אותה. היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים בהירים, גופיה בצבע וורוד-מסטיק וכפכפים וורודים עם פפיון קטן. היא סירקה את שערה הבלונדיני, מרחה עליו קצת סיליקון ופיזרה אותו.
כשהגיעה לבית הספר היא קלטה בזווית העין את בן מסתודד עם גולן בצד הלובי, שניהם צוחקים ומאושרים. יכול להיות שהוא כבר התגבר על מיטל? אבל עדיין, היא לא רצתה לחזור אליו, היא הרגישה מספיק מושפלת לאחר שהייתה איתו חצי שנה בלי שאהב אותה בכלל.
"נועה!", היא הסתובבה לקול הקריאה וראתה את גולן. כשבן שם לב שנועה מתקרבת לכיוונם הוא חייך אל גולן והלך.
"מה... מה קרה?", נועה שאלה והניחה את ידה על מותנה הצר.
גולן: "וואו... מה יש לך?"
נועה: "מה יש לי?"
גולן: "אני שואל אותך"
נועה: "גולן, אין לי עצבים לשטויות שלך על הבוקר, אני ב..."
גולן: "את ישנת בלילה בכלל? את נראית כאילו את עומדת להרדם בעמידה"
נועה: "גולן, מה רצית?"
גולן: "לדעת מה עובר על החברה המתוסבכת שלך"
נועה: "הדר?"
גולן: "אלא מי?"
נועה: "מה היא עשתה?"
גולן: "ישבנו ביחד בבית קפה, ליוויתי אותה הביתה והיא פשוט אף פעם לא מכניסה אותי, אולי חוץ מאיזה פעם אחת"
נועה: "אז על זה אתה בוכה?"
גולן: "זה מעצבן"
נועה: "טוב, מה אתה רוצה ממני? תדבר איתה או משהו, היא חברה שלך הרי, לא אני"
גולן: "נכון, אבל את חברה טובה שלה, את אולי יודעת משהו?"
נועה: "אני יודעת שההורים שלה לא הכי שמחים שהיא מכניסה אנשים בשעות מאוחרות, הם הולכים לישון מוקדם ו... בסך הכל שומרים עליה. תראה מה נהיה ממך, עוד שניה ואתה כבר הופך לי לילד רכרוכי ובכיין"
גולן: "אל תגזימי, טוב?"
נועה: "להגזים? תסתכל על עצמך", היא גיחכה והלכה.
"אז זהו, אין, אני חייב להתחיל להשקיע יותר", בן אמר לגולן כשעלו במדרגות והיו בדרכם כל אחד לכיתתו.
גולן: "כן... אתה חייב, אחי, אחרת ישעו אותך או משהו"
בן: "לא, איזה ישעו... אני אחד הטובים שלהם אבל הם יכולים לתת לי לשבת על הספסל הרבה ו... לא מתאים לי, כי תראה, אני ב..."
גולן: "היי, תראה את זה", קטע את דבריו והצביע לעבר תמונתה של מיטל.
בן: "מה זה...", בן התקרב.
גולן: "מישהו כתב על התמונה שלה 'אני לא מתה', מעניין מי הדביל, אה?", הוא אמר. "בן...?", שאל לאחר כמה שניות כשראה כשבן חושב על משהו אחר. בן לא ענה, אבל החיוך שהיה על פניו אמר את הכל.
מקווה שאהבתם,
אוהבת,
אברילו'ש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
