אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

מזמן לא הייתי פה ומעטים הבלוגרים שאני עדיין קורא בקביעות. חומות של תקווה כתב הבוקר על יום העצמאות של מדינת ישראל.

הפוסט  מייצג את הדעה, לפיה יש לישראל בעיה, והיא שהמדינה לא עושה מספיק עבור אזרחיה כמו פעם, ושהישראלי מאידך כבר לא מחזיק בערכים כמו הקרבה, מצוינות וחברות. זו דעה רווחת מאוד בישראל בימינו, אבל אני לא ממש מסכים איתה.

הדעה שלי, שמיוצגת הכי טוב על-ידי אין ראנד כמובן, אבל גם על-ידי הוגים נוספים בני ימינו, היא שתכלית המדינה היא לשחרר את האדם הפרטי מעריצות הרוב (אין ראנד); שיש להסטוריה של האנושות כיוון והכיוון הוא הפחתת האלימות (סטיבן פינקר); ושכדי שהמדינה תצליח, היא צריכה ליצור מצב שבו יש לאזרחיה אפשרות ואינטרס להצליח בחייהם הפרטיים (ניל פרגסון, בספר ציויליזציה עליו לא כתבתי עדיין).

יש לדעה הזו אחיזה מוצקה במציאות. הישראלים היום עשירים הרבה יותר משהיו בעבר, בוודאי בשנות מפא"י, זוכים לחינוך טוב יותר, וכו'. המחיר של כל הטוב הזה, הוא שכל אחד מאיתנו אחראי לגורלו. רובנו כבר לא נולדים למסלול של בית ספר ממשלתי - צבא - מקום עבודה אחד ויחיד - פנסיה ממשלתית. המחיר הוא שאנחנו חייבים לתחזק את החיים שלנו בעצמנו, להרהר יומם ולילה בטיב החינוך שאנחנו מעניקים לילדנו, להיות טרודים בענייני פרנסה, ובאופן כללי לעשות כל הזמן בחירות בין שפע האפשרויות שיש לנו.

יש לנו שפע אפשרויות - שלפני דור אחד לא היה קיים כמעט בכלל.

קשה להיות עצמאי.

אבל, לדעתי זה מגניב. 

הייתי רוצה לחשוב שהנימוק שנתתי טוב מספיק. אנחנו חיים היום טוב יותר, ומן הראוי שנעריך אותם על כך. הקרבה, מצוינות וחברות הם ערכים נפלאים שלדעתי כדאי ומשתלם להחזיק בהם גם היום. רק שבמקום להקריב למען המדינה, אני נוטה לחשוב שעדיף לי להקריב למען עצמי. עדיף להיות חבר של מי שאתה בוחר על פני מי שהמדינה מכריחה אותך להיות חבר שלו, ועדיף להיות מצוין, כי זה זול יותר.

יום עצמאות שמח. אני מאחל לכולנו שנצליח להעביר חלקים גדולים יותר ויותר מחיינו לשליטתנו.