היי בלוג, מה איתך?
עברו חמישה חודשים מאז נפגשנו והוכחת שלהיות וירטואלי הרבה יותר בטוח.
התלוננתי אז על חרדה שהתחילה להשתלט על כל שעות היום והנה הדבר הכי מחריד שניתן לדמיין הגיע לאיזור ואצלי נרגע הפחד, לא הצליח להתעלות על המציאות.
הבוקר תרמתי בביט למי שהיה צריך ואז קניתי לחיילים פריטים למשלוחי המנות, ניידת מד"א קרצה לי והרגשתי מחויבת ואז הרגשתי שאני מתעלפת והפרמדיק שלף את השקית וסיבב אותי בעודי צוללת עם הרגליים למשענת והראש למטה. עזר, חזרתי לראות, חזרתי הביתה ונרדמתי ל3 שעות. התעוררתי עם שלל רעיונות לשיפור מיטת התרומה, שבמקום לסובב את המתעלף ישנו את את המיטה, שתהיה שקית הקאה צמודה ושתרומת הדם, כמו חבילה בדואר, תשלח הודעות על שלבי הבדיקה שלה ולבסוף אם הגיעה למישהו, יולדת, שורד תאונה, לוחם שלא נדע וכדומה.
מה שלומך יומני? לא היה קל להגיע לכאן, הרגשתי לרגע כמו המפונים הפרטיים שלנו, שזולגים הביתה בניגוד להוראות. תרגיש טוב יומני, שמע מוזיקה ולא חדשות ואל תשכח פנס ומים.