הימים עוברים

ועדיין לא שבתם.
הגעגועים חותכים ומנקרים
בכל יום ביומו.
לא
אלו לא טראומות מלחמה
ולא חרדות
מנסה להתקדם ולעבור הלאה
אבל אתם תמיד שם
מחייכים
מנופפים
מדברים איתי.
כותבים עליכם כתבות בעיתונים.
ומסתכלים על תמונות שלכם.
וכמה שרציתי לבוא לאזכרות
וזה היה חזק ממני. ולא הגעתי.
ופגשתי חברים שלכם
משם.
במהלך הזמן...
ומדברים כאילו הכול כרגיל
והכול בסדר וכולם שמחים ומאושרים.
אבל במציאות
רק אנחנו
אלו שהיו שם אתכם כל הזמן הזה
רק אנחנו
יכולים לראות את העצב הנוגה בעיניים
את האור שהיה וכבה- כשהם רק מדברים עליכם.
מלאכים יפים.
גם בתכתובת מיילים- כולם מצחיקים ובדרנים וציניים.
ולמרות שלא מדברים על זה
אתה מרגיש שחלק כ"כ גדול חסר שם.
אתם.
וכל פעם שאני נזכרת או שומעת שיר
מציפות אותי דמעות
כמו ברגעים אלו
ואני לא מצליחה לעצור
למרות שאני יודעת שאתם אינכם
ולמרות שאני בסה"כ לא הייתי כ"כ קרובה
ויש קרובים ממני
ופגועים ממני
וכנראה גם עצובים ממני

פתאום
אתה מרגיש
כ"כ כבוי בעצמך.
ורואה סרטונים על מסוקים בארה"ב מתרסקים בים
והלב נחמץ
ושנה מחורבנת עברה..
שנה וחודש. כמעט. עוד שבוע.
ואני
נותרתי מאחור?