ב- 14 לינואר 2000 – הושבע
אלפונסו פורטיו, רוצח מורשע, לכהונת נשיא גואטמלה.
ב- 29 לדצמבר 1996 הסתיימה באופן רשמי
מלחמת אזרחים עקובה מדם בגואטמלה.
ב-4 לנובמבר 1995 בסביבות השעה תשע וחצי
בערב - שעון תל אביב, נאם ראש ממשלת ישראל בכיכר שעד לאותו רגע היתה
'כיכר מלכי ישראל'.
ב-4 לנובמבר 1995 בסביבות השעה 13:30
שעון טקסס, התגולל כותב רשימה זו, שלא כיהן כבר הרבה זמן בשום תפקיד, על מזרון
מעופש במוטל דרכים זול בפרברי דאלס, כשהטלפון ליד המיטה צילצל ומתוך האפרכסת נורתה
אל רקתו המלה: "רֶצַח".
בריחה
המיניבוס דוהר במדרון ואני מבחין בדאגה
המשתלטת על פניהם של שאר הנוסעים. כולנו מתוחים בשל הנהיגה הפרועה במורדות
המפותלים.
אני יושב בפינת המיניבוס ומבטי נע בין
החלון לעורפו המוצק של הנהג.
לנהג הגוץ יש עורף עתיק. כבר הספקתי
לראות עורפים כאלה מאז שהגעתי למרכז אמריקה. זהו עורף שטוח ונוקשה, ירושה שקיבל
מאבות אבותיו בני המאיה.
אני מכנס אליו את מבטי, מתעמק, מחפש
משהו פואטי בעורף הזה, אבל כל מה שאני מצליח לראות זה עורף. עוד עורף של מי שחי,
מן הסתם, מפיתול דרך אחד למשנהו.
בידי מדריך מרכז אמריקה של "lets go”.
אני מחפש נקודות ציון בנוף, אבל כל
שניתן לראות הם מטעי קפה ירוקים, עולים מהבקעה שלשמאלנו, ומטפסים בצד ימין שלנו עד
לקו השמים. הכביש הצר מתעקל במורד הרכס התלול, והמיניבוס שועט במדרון וצופר בפראות.
אני בוחן את מפת האיזור שבמרכזו אגם
האטיטלן, חש את עיניה של הצעירה האמריקאית היושבת לידי משוטטות אצלי על הדף.
כשסגרתי את הספר ביקשה לעיין בו.
אחר כך נרד בפנחצ'ל, הנוסעים יתפזרו
לדרכם, ואנחנו נשוב וניפגש באחת מסימטאות השוק.
היי, היא תגיד, אני נאדין. אנחנו נשב
בבית קפה בחזיתו של מלון קטן, וניפרד כשנאדין תלך לחפש לעצמה חדר. בימים הבאים
ניפגש שוב כשתזדמן במקרה לביתה של המורה לספרדית ב'סן פדרו' - כפר של בקתות ומבני
בלוקים בצדו השני של האגם. בינתיים אנחנו שקועים איש איש בעצמו. אני מסיט את פניי
אל חלון המיניבוס ומטביע את מבטי בירוק של מטעי הקפה המכסים את הרכסים עד למורדות
התלולים.
בורח.
ממה אני בורח.
ואולי אני דווקא רץ לקראת משהו. הלמות
הלב מתגברת ככל שאני מעמיק לתוך ארץ המאיה. משהו מחכה לי שם, שקט, סבלני, מכוון
אותי מהמסתור בעזרתם של כוחות כישוף עתיקים. מן הסתם זו אשה. אורבת בתוך האובך
שמעבר לאחד מפיתולי הדרך המעשנים, מכונסת בעצמה ובתוך השקט המרהיב של אחרי המלחמה.
היתה כאן, אני קורא בספר, מלחמת אזרחים. כאן, ממש כאן. היה פה טבח שביצעו תומכי
המשטר בכפריים בני המאיה. עכשיו- בתוך ריח העשן הנאחז באויר אני רץ אליה, נע
במהירות אל הכפר הפצוע ששלווה רכה אופפת אותו כמו תחבושת גדולה. היא מחכה, נושמת
בפראות כשחשה מבלי דעת, בדבר מה קרב. גם אני לא יודע; עוד לא התוודעתי
להגייה המתוקה, המתמוססת בפה, של שמך: ז'ולייטה- ז'ולייטה... אבל משהו מתדלק את
המנוע הקטן בתוכי, והמנוע דוחף הלאה. זה כל מה שידוע- הלאה. רצח שאין לי נגיעה
אישית אליו, רצח שהתרחש אלפי מיילים מכאן רודף אותי, ואני רץ מתוך בהלת ניצודים,
רץ בג'ונגלים אורבניים, נחלץ מאחיזתן של מלתעות בטון אימתניות, מגיח שרוט ומדמם
מסבך של מחשבות פרא דוקרניות, ורץ הלאה, רץ וגרזנים מתהפכים בשריקה מאחורי העורף.
אני מתבונן בנהג ומעביר יד על העורף הקמור שלי, מוצא את עצמי לראשונה בחיי מקדיש
לו מחשבה. תוהה מתי, לפני כמה אלפי שנים, התפלגו העורפים שלנו לשטוחים וקמורים,
רכים ונוקשים, אדנותיים, מתרפסים.
עורפים! מי בכלל מתיחס אליהם. העורף של
הנהג נראה פתאום מצחיק. פחוס כמו סדן של נפח - ממתין למהלומה הבאה.
עוד מעט
אגיע לפנחצ'ל, עיירת המחוז של הכפרים הפזורים סביב האגם. על פי הספר שבידי זהו אגם
האטיטלן.
'לאגו דה אטיטלן',
אומר הנהג ומצביע לעבר מקום רחוק למטה. האגם נח רוגע בתוך לועו הפעור של הר געש
כבוי. סירות מנוע זריזות תופרות שובלים לבנים על משטח המים האפור שעה שהן מטייסות
בין הכפרים הסובבים אותו. אני לא אתעייף מלספר למקומיים שהאגם שלהם מזכיר לי את
האגם במקום הרחוק ממנו אני בא.
"כינרת"
אני אגיד, והם יחייכו את חיוכם הילדותי המלא שיני כסף. "כינר'ר'ה" יגידו
שוב ושוב, מגלגלים את הר' ומתעלמים מהת'. "כינר'ר'ה" אני אסכים בסופו של
דבר. לאגו דה כינר'ר'ה...
סי, אן יזראאל, רחוק רחוק, סי סי אמיגו
,לח'וס. מואי לח'וס...
אני אחצה את האגם ואניח את התרמיל על
החוף של סן פדרו, בסמוך לסככת אריזה של בצלים ירוקים שנקטפו השכם בבוקר במטעים
הסמוכים. אחר כך אזדקף ואביט אל מעלה המדרון שצמחייה ירוקה סוככת בו על קירות של
בלוקים חשופים. אחרי שאנדוד בין בתי המלון הזולים של סן פדרו - לפי הספר שבידי כל
המלונות כאן זולים- אשתקע במלון של פרנציסקו. עשרים קצאל- שניים וחצי דולר ללילה,
במקום שרק בשביל הנוף הייתי משלם במדינה מערבית פי מאה ויותר. כאן, בתוך הפראות
שאולפה והוכנעה, והוברכה על קרסוליה, אתוודע אלייך, ז'ולייטה, ומול הנוף הפלאי
ינדדו המחשבות חזרה אל מראות המנוסה בתוכם חלפתי בהול ומתנשף מכדי להתבונן. אני
אתבונן מכאן ביופיה של ווירג'יניה עם הבתים הפזורים באקראי על פני מרחבים ירוקים,
בלי גדרות, בלי מחיצות, מקום בו עם כל שאיפת אויר שועטים אליך בחדווה מיילים על
גבי מיילים של שטחי נוף עצומים, לחלוף דרכך ולהטמיע בך את בשורתם - בשורת החופש של
המרחבים הגדולים. אני אשב כאן ומחשבות חסרות מנוחה ישוטטו חזרה אל מראות שפשטו יד
לנדבה של מבט; אל טנסי של צריפי העץ הלבנים, עם כושי זקן בחלצה לבנה, מגבעת קש,
ומיקטרת האק-פין, יושב שעון אל הקיר המסויד ומפיח עשן מול ה'high way '. אל המוטלים הקטנים בתוך עיירות שכוחות אל, עם הברית החדשה במגירת השידה.
המחשבות ינדדו מעצמן אל כריסטינה שרחפה בליל סערה על מעקה הגשר של נהר השננדאו,
עשרות מטרים מעל המים השוצפים. בחשכת הזעף המתקדרת היא נראתה כפיתול רוח אפל שנחבט
בסופה. אספתי אותה, רטובה ומרעידה, ועד שתחלוף הסערה, ועמה הרעד שדבק בשנינו,
שכבתי אתה במוטל של ג'ורג' טאון טנסי. כמנהגה מדי יום, היא שאלה בעצתו של ישו,
וישו אמר לה שעליה להישאר אתי עוד יום אחד, כי ישו ידע מה שהלב שלה רוצה. ישו, כך
אמרה כשסיימה את שיחתה עמו וסבה להתכרבל בחיקי, היה רוצה לדבר גם אתי. ליטפתי את
שיערה כשאמרתי לה שתתנצל בשמי. לא היה לי מה להגיד לישו, והלב שלי לא רצה כלום.
היא אמרה שישו מחכה לה, אבל הוא סבלני.
אמרה שבמיטה של חמישה עשר דולר ללילה אנחנו יכולים לכבס עוד קצת את נשמותינו.
שבקרוב תהיה נשמתה צחורה כמו השלג המכסה את גג ביתה שבסולט-לייק-סיטי, צחורה וקלה
עד כדי כך שתוכל לעוף בחזרה הביתה. היא תיאלץ אז להפרד מעלי, אבל בינתיים ישו רוצה
שהיא תישאר אתי. אני אזכר איך הישארתי אותה בניגוד לרצונו של ישו בשירותים של תחנת
הדלק בטקסרקנה-ארקנסו ופרצתי בגפי את גבול טקסס, ורצתי הלאה על פני ניו מכסיקו עם
סנטה-פה והנוף שנראה כאילו העתיקו לשם את הגליל שלנו והגדילו אותו למימדים של
מגה-נוף כדי שיתאים לצרכיה של אמריקה. ומדבריות הפרא של אריזונה- פגשתי שם סטודנט
לאדריכלות נוף, גרמני בשם האנס, חולה סוכרת, צחקן חצי מטורף. אנחנו נשוב וניפגש,
במקרה, בסן פדרו בעוד שלושה חודשים. כן, אנחנו ניפגש בקרוב, להתראות האנס, 'אווף
וידר זיין...'
ואני רץ הלאה, הלאה, רץ, וכמו בסרט
מצויר נחלצים עקביי מתוך הבהקים מתפוצצים, ואני שב ומגיח מתוכם ורץ- פורץ מתוך
האימה המתלקחת ואין דרך לדעת אם האש בתוכי או בעקבותיי, אבל אי אפשר להביט לאחור
או לצדדים, רק לרוץ קדימה, לרוץ, גרזנים שקופים מתהפכים על העורף, אש אוחזת בשולי
נשיפותיי המתגברות, ואני רץ, רץ- הלאה, הלאה.
רק כשאחצה בסירה קטנה את האגם השקט,
יתפוגגו האש ושריקת הגרזנים ויימוגו על קו החוף מאחורי.
אחרי שאשתקע בסן פדרו, אבקר בכפר השכן
בו התישבו אירופאים שכל תכלית קיומם היא עיסוק ביוגה. הם מאמינים שבאמצעות
המדיטציה יוכלו בבוא היום להפוך את העולם למקום טוב יותר. וכך, בעיצומה של מדטיציה
טרנסנדנטלית, אמצא את עצמי תוהה לגבי מופרכותו של הגעגוע החופר את עצמו מתוך
המעמקים, געגוע לעולם שכולו עונש, הרחק מגן העדן בו אני שוהה.
את תרצי ז'ולייטה, שאספר לך על ארצי,
ואני לא אדע מאיפה להתחיל. ריח שיערך, שאני שואף עמוק פנימה, מערבל בתוכי
אלפי שנים. באיזו מלחמה להתחיל? באיזה חורבן?
כשאגיע לכאן, אחרי ריצה מתישה של אינסוף
מיילים בנופים עוצרי נשימה, אשב מול האגם והגוף יכאב את מועקת המרחק מכביש הערבה,
ומהנסיעה הקייצית על כביש החוף. ממראה הכנרת מפסגת הארבל.
כמו ילד שרוצה לשמוע שוב ושוב את אותו
סיפור, אני ארצה לחזור לאותם נופים, כי בעצם לא יופיו של הנוף הוא העניין אלא הניחוח
המצית את הזיכרון, והעולם הוא הרפתקה מסחררת של סיפורים חדשים, מופלאים כולם, אבל
אני רוצה דווקא את הסיפור הישן, המוכר, זה שאותו לא נשאר עוד מי שיוכל לספר לי.
אני אשב בלילות מוכי שתיקה על המרפסת
בסן פדרו וסופת חול כנענית תעלה מתוך ראשי להתאבך בשמי גואטמלה. מול האגם הטבוע
באפלה, אני אנסה לצרף את כל החלקים שבידי, להרכיב את הפאזל שתמונתו כבר ידועה על
כל פרטיה, אבל אמצא את עצמי מביט בקולאז' צבעוני חסר פשר, תוהה על חוסר
המשמעות השתול במוחנו. כמו ווירוס מחשבים המשכפל את עצמו בתוך מילות האהבה והנחמה
הריקות בהן אנחנו מדביקים ונדבקים ללא הרף.
על כל הדברים האלה, ז'וליאטה, אבל לא רק
על אלה, אני אחשוב לאורו של הירח הגוואטמאלי הגאה שלך, כשאשב מול האגם ואחוש
באישונייך קודחים בערפי. האגם האפל יתפח כנשימה סבלנית של אל קדמון, ומלים יכו על
אזניי, כאילו נשאה לכאן הרוח תוכחת נביאים מארץ רחוקה,
הוכה המלך / דמו היה הפקר/
נשטפה הארץ ארגמן/
לא עוד עמק יזרעאל ירוק. לא עוד ערבה
חומה. לא כנרת כחולה וענני נוצה לבנים. לתוך כל אלה חילחל הארגמן, ולאור השמש החזק
הוא נגלה כמו קללה אדמדמה שקופה, מבצבץ מפלומות השיבולים בעמק, מגגות הבתים,
מהאבנים, מזיעתם ומהבל פיהם של בני האדם.
גם לך ז'וליאטה יש עורף כזה, עתיק
ונוקשה, אני יכול לחוש בו מבעד לשערך כשהוא נח על זרועי.
והיין שלך הוא הטוב בעולם, היין האדום
החיוור הזה. הוא ממתיק את נשיקותייך וממוסס אותן לתוך הדם. ארגז שלם של יין קנית,
ז'ולייטה. זה מוזר.
מוזר איך שאת משפדת אותי במבטך הפראי, הסבלני, ואני לא מצליח
למצוא נקודת התחלה לסיפור שלי. כן, תפתחי לנו עוד בקבוק, כי הסיפור הזה לא
ייצא החוצה מעצמו. צריך איזה שטן שיתחפר בפנים ויהפוך הכל. את רוצה לדעת למה
ברחתי. למה באתי דווקא לכאן. למה נשארתי פה כל כך הרבה זמן. את מתכווצת, כמעט נעלמת
לתוך זרועי כשאת רוצה לדעת אם בכוונתי להישאר, ואם אסע הביתה- האם אשוב. את רוצה
לדעת אם יש בכוחי להציע לך משהו מעבר לפנטזיה חולפת. את תוהה למה, למרות הכל, אני
מתגעגע הביתה. למה אני שותק.
את מצביעה לעבר החלון החשוך, אל הירח
הגואטמלי העגול, המלא הוד - מחכה שאומר בשפתך. ואני אומר:
'לה לונה יינה'.
זה מעלה חיוך על פנייך. הרבה מילים
חדשות לימדת אותי ז'וליאטה, ועכשיו שנינו שותקים, הופכים את עינינו ומאמצים אותן
עד כאב. מנסים לדלות את מה שקבור מתחת למילים.
חכי לי ז'ולייטה, חכי שם, אני שועט
במדרון התלול, נתון לחסדיו של נהג מיניבוס מטורף, טס אלייך מבעד לגזעים ועלוות
מקווקוי שמש, עף אלייך או אל מותי, חש בארס הניחוח של שערך מפעפע בדמי.
כן, בקרוב תתוודעי אלי - סוכן נוסע של
עצב סמוי. מבלי משים תכווצי את מצחך כשתניחי את עורפך הנוקשה על זרועי, ובמצולות
עינייך המאפירות ישוטו צללי רפאים. עצב עתיק יומין יחלחל לדמך, ז'ולייטה, כי אכריח
אותך להיזכר.
כן, כמוני, גם את תאלצי להיזכר. את
תיאלצי להיזכר כי אין לנו מפלט מהזכרון, ז'ולייטה. את תיזכרי איך במלחמת האזרחים
נרצח בעלה של חברתך הטובה, ממש כאן, את תצביעי לעבר גדר הסוף היבש התוחמת את חצר
ביתך. שפתייך ישתפלו ויתכערו כשיפילו מתוכן מלים שהתקשו בבטנך, על המקומיים משרתי
המשטר, שחזרו לכאן ונטמעו בחיי הכפר. ועל אותו מנוול צולע שרצח את אביהן של
התאומות, ועכשיו, כמו רוצחים אחרים שמסתובבים כאן, הוא מדדה בסימטאות ההרוסות
ומטביע את זכרונותיו- ביחד עם שיניו הרקובות, בטקילה זולה וסוכריות של שני סנטאבוס
שהוא קונה לילדים היתומים של קורבנותיו. אף אחד- את תשובי ותכווצי את מצחך
כשתיזכרי פתאום בפליאה- אף אחד מעולם לא ביקש סליחה במקום הזה. אף אחד מן הסתם לא
ייחל לבקשת סליחה. אין צורך במחילה כאן. המלחמה מחקה בתים, אנשים, משפחות. אחר כך
התכנס השקט המתוק ומחק מהכפר את הזכרון.
אבל אנחנו, ז'ולייטה, אין לנו ברירה אלא
לזכור, כי הלילות הבראשיתיים האלה רחשו לנו את אמונם. אולי רק לשנינו בתוך השקט
הנורא הזה הרוחף מעלינו כמו עוף לילי עצום. העיניים מבקשות מפלט, אבל הזכרון יודע
שנגזר עליו לחלץ את עצמו, אולי בכוחותיו האחרונים, מתחת להריסות השכחה.
הזכרון הפצוע יגמגם כשיפעפע ויקיז החוצה את עיקרי הדברים. הוא יניע את שפתייך
כשעינייך יתקבעו בפנייך המתקשחות, ויספר איך היית סטודנטית למשפטים באוניברסיטה של
גואטמלה-סיטי, ואיך המשכת ללמוד כשחברייך עזבו את האוניברסיטה והצטרפו למתנגדי
המישטר. עד לאבות אבותיו של אביך שבזזו וטבחו באבות אבותיה של אמך, יגשש הזכרון
העוור. עד להערצה המהולה בשנאה שאת רוחשת לאביך העשיר - צאצא גא לכובש האירופאי-
איש עתיר קסם שרעל אדונים נעור לפתע בדמו והפך את אמך לשיפחה. אבל למה נדמה לי
שדווקא בחצי מוצאך האינדיאני את מתביישת, ז'ולייטה, ולמה אם כך, עזבת את העיר
הגדולה ובאת לכפר העני הזה, שליושביו ולמנהגיהם את בזה כל כך. את נסערת עכשיו, דם
ילידים כהה שוצף מתחת לעורך הבהיר ומעכיר את לובן עינייך. קשה לך להסביר, את חשה שאת
נופלת לתהומות אפלים כי הזכרון שכח את המלים, ובכל זאת ז'ולייטה, תמשיכי, תמשיכי
להזכר; איך כשהיית ילדה השליך אביך את אמך מביתו, ואיך חזרה יום אחד, ואיך את,
בכריעה מאחורי המעקה בקומה השנייה הקשבת כשאסר עליה לראות אותך, וטרק בפניה את
הדלת,- רק אלוהים יודע לאיפה התגלגלה מאז. עכשיו, ממרום מושבו במגדלי
גואטמלה-סיטי, אביך קונה לך מטעי קפה בזול כי שוק הקפה העולמי בשפל, והמקומיים
העלובים - אחייך מצד אמך, לא קוטפים יותר. הם מוכרים עכשיו את אדמותיהם כמעט בלי
כסף. יש לך אדמה, ז'ולייטה. יש לך אדמה, ותואר במשפטים, ואת מלמדת ספרדית וחוסכת
כסף לבנייה. בקרוב יהיה לך בית אבן על שפת האגם, אבל איפה אמך ז'ולייטה, תגידי,
איפה היא עכשיו?
את נושאת את פנייך לחלון, אל הירח
הגואטמלי, והוא ממרק את צבעי הנחושת שלו בדמעותייך, ושט הלאה, גאה ומתנשא.
הלאה, הלאה.
הביטי בי, ז'ולייטה, אני זקוק
לדמעותייך. אצלי התעלות חסומות בסחף. רפש הצטבר בשמורות העין. הסתכלי עלי; הרבה
עצב עתיק יומין אני נשא אתי לכאן, להתערבב בעצב הנורא של כפרך.
אני מנתק את מבטי מערפו הפחוס של הנהג
ומשעין את המצח על זגוגית החלון. עיניי עוד טבועות בירוק העד שהתחלף באחת לבתים
צנועים, לערסלים ואריגים צבעוניים, לאבני מרצפת מחוספסות ברחוב ססגוני הומה אנשים,
בתי קפה, דוכני מזכרות, והמיניבוס עדיין טס, נחלץ מתוך הצפירות המטורפות של עצמו
ושועט הישר לתוך שוק התיירים הצפוף של פנחצ'ל. מיד יעצור בחריקת בלמים. אני אפרד
בניד ראש מנאדין ואצא לסיבוב בשוק, שם אשוב ואפגוש בה. אנחנו נשתה ביחד קפה,
ושוב ניפרד. אחר כך אקח סירה לסן פדרו, ובפעם הראשונה מזה זמן רב אביט לאחור, אל
החוף המתרחק, אל השובל המקציף הניתז מירכתי הסירה ודועך על פני משטח עכור של רוגע,
ובאחת אהפוך את פניי למשמע הלמות תוף פראית, תוהה אם באה מתוכי או מהמסתור הרחוק
בסבך, שם את מזדקפת עכשיו במיטתך. את קמה סתורת שיער, נסערת את ניגשת אל ארגז
היינות. את יכולה כבר לפתוח את הבקבוק בו את אוחזת בידך המרעידה ז'ולייטה. כן,
תפתחי את הבקבוק ותמזגי לנו מהיין החיוור הזה שלך, ז'ולייטה, אנחנו שנינו זקוקים
לו עכשיו מאוד.
*
בעת שכותב הרשימה ציין בפתיח שלמעלה את
דבר בחירתו לנשיא של רוצח מורשע, עלה על דעתו שגם הוא הורשע, אלא שהרשעתו לעולם לא
תובא בכתובים. היא לא תופיע ברשומות דפוס, או בדפי החיפוש באינטרנט. אולי תחרט
באופן מקרי בזכרונו של אחד העובדים - במטעי הסוכר בהם ביקר בהוואי, או במטעי הקפה
של גואטמלה. לילה אחד, לפני שירדם במיטתו, ייזכר הפועל, כפי שנזכרים פתאום בני אדם
בהתרחשות סתמית - איך הזדקף בשדה לשמע צרחה, אולי של עוף, אולי זעקה שהגיעה לאזניו
מהמישורים הפתוחים, ייזכר איך הסיר מעל ראשו את מגבעת הקש ומחה עם שרוול החולצה את
הזיעה ממצחו שעה שהביט אל ההרים; אולי משם.
אבל אולי, כך יחשוב כשימשוך את השמיכה על פניו להחשיך את
אפלולית הלילה, אולי הכל תעתוע של דמדומי שינה.
ואולי בכלל,
כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
