יותר משנה עברה מאז העדכון האחרון אבל דוקא עכשיו, הפוסט הקודם מתאים לי יותר מתמיד.
אין לי מושג מה זה מה שכתוב למטה זה יצא די גרוע ואני לא אוהבת את זה וזה גם לא בדיוק מה שניסיתי לכתוב אבל זה מה שיצא לי אתמול דקה לפני שהלכתי לישון אחרי היציאה הכי מדכאת שהייתה לי עם הבנות אי פעם. שכולן היו פשוט סחוטות ועייפות ופשוט חסרות חיים ובמקום להנות מהחופש כולן פשוט רצו לחזור לישון. החופש הכי מעצבן שהיה לי בחיים בינתיים. כולם מנסים להשיג את המטרות שלהם - אבל באמת, מרוב עצים כבר לא רואים את היער - עושים הכל כדי שאחר כך נוכל להנות כמה שיותר, אבל מתי בדיוק זה אחר כך?
למצוא את ארץ לעולם לא
זה לא כמו פעם.
לאן נעלמו הצחוקים, הכיופים, השטויות?
לאן נעלמו ההנאות הקטנות?
את כל אלה החליף עולם מבוגרים דמיוני.
עבודה, חוסר שינה, חוסר זמן, אהבה, יחסים
דיאטה, בריאות, סמים.
בעיות.
החלטות.
פוזות.
עקרונות.
וזה לא התפתחות, זה לא גדילה.
זה בחירה.
אין זמן לצאת, לבלות, ליהנות.
רק משימות, מטרות אישיות.
ולמה?
בשביל חירות? בשביל חופשה?
כל אחד בעניינים שלו,
בעולם משל עצמו.
מי דואג לבן הזוג, מי למקצוע, מי לתקציב
וזה מתיש.
ומעייף.
ומתיש.
ואפסות הכוחות הזאת מופיעה אצל כולם,
גם מי שהיה ער ומי שישן.
לאן נעלמו הצחוקים הכיופים והשטויות?
כשלכולם היו אותן בעיות?
ולכולם היה איכפת ממה שיש למישהו לומר
ולא רק מהשעה שיגיע כבר לכר.
וזה לא רק שינה פיזית, שינה אמיתית
גם שינה מבפנים, שינה רגשית.
ממתי יש כל כך הרבה בעיות?
וממתי לכל אחד יש חיים משלו לחיות?
ממתי כשנפגשים לכל אחד תכנית אישית?
וממתי אין זמן אפילו ליציאה אחת קבוצתית?
ומתי כולם השתנו כל כך?
פנו לכיוונים שונים, הכירו אנשים חדשים.
מתי זה קרה?
זה לא אותו דבר כמו פעם
ואיכשהו בכל זאת מנסים
כי בלי זה, אין טעם בחיים.
יותר משנה עברה מאז העדכון האחרון אבל דוקא עכשיו, הפוסט הקודם מתאים לי יותר מתמיד.
עשו טובה, אם אתם כבר מגיבים תגיבו על התוכן ומה שניסיתי לומר ולא על המבנה או השימוש במילים או משהו כזה.
שני {שעכשיו באחד מהמצבי רוח היותר נוראיים שהיו לה בזמן האחרון}
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
