מחשבות מטרידות
עוטפות אותי.
במהרה אני מתחילה ללגום מהקפה כדי לשכוח דוקומנטרי קשה במיוחד שבדיוק
סיימתי לראות.
אבל המחשבה נשארת
ולכן אחלוק.
המוות הקשה, המדכא
והמייסר ביותר הוא מוות הנגרם כתוצאה ממחלות פרוגרסיביות (=מחלות שכוללות התדרדרות
הדרגתית ואיטית בתפקוד עד להגעה לסוף המוחלט, שהוא הרי המוות). בראש ישר עולות
המילים פרקינסון, אלצהיימר, ניוון שרירים אבל לאמיתו של דבר יש גם סוגי סרטן
שמתאימים לקטגוריה וכנראה גם מחלות אחרות נכנסות לריבוע.
אנחנו פוחדים מאובדן
השליטה, מחוסר האונים ומאובדן היכולת להנות מהחיים.
הרבה אנשים יעדיפו
למות במוות מהיר וחלק מאשר לעבור מוות שכולל ייסורים.
ועכשיו נשאלת השאלה
(היא קצת מורבידית אז תכינו את עצמכם): אם אנחנו כל כך מפחדים מתהליך פרוגרסיבי
ארוך אשר מוביל אל המוות מדוע אנחנו לא פוחדים מהחיים עצמם? החיים הם הרי, לפי
הגדרה, לא פחות מתהליך התרדרות ארוך טווח המוביל אל המוות. והמוות בלתי נמנע. אין תרופה
כדי לרפא את המחלה הנקראת "חיים". אז עכשיו אני צריכה הסבר- מדוע רובנו
לא מבועתים מעוצמת החיים?
* לכותבת הקטע כבר
יש תשובה לשאלה החשובה הזאת. התשובה מתאימה לסט כללים והנורמות החברתיות של הכותבת
בלבד. לא בטוח שהתשובה תתאים לכל ולכן, ולא רק בגלל זה, היא לא תגלה לכם את התשובה
הנחשקת.