האמת שלא יכלתי להגיע למקום טוב יותר.

   אחרי 8 חודש בבסיס צבאי סגור, לעיתים חסר מים וחשמל, לצד אנשים שלפעמים מוציאים אותי מדעתי, אני בטוחה ב-100% שהגעתי למקום הנכון בשבילי. פגשתי אנשים מקסימים, וכמובן שיש אנשים מקסימים פחות אבל זה רק מעלה בעיניי את הערך של האחרים סביבם. אני משרתת לצד אנשים אכפתיים, אוהבים, מצחיקים, חלקם מקצועיים, אנשים טובי-לב (מסתבר שעדיין קיימים כאלו יצורים ), אנשים רגישים ומעניקים ותומכים... מי היה מצפה לדבר כזה? בטח לא אני.

   ציפיתי להגיע לחור, בסדר, גם בחרתי בחור. ציפיתי שלא אתחבר לאנשים באמת, שארגיש בודדה, לא שייכת, לא עצמי. מי ציפה שאני ארגיש בדיוק נכון, ולמרות שאני עדיין ביישנית ומסתירה, מי היה מאמין שהייתי חושבת "בסיס" ומחייכת? מי היה חושב, אפילו לרגע, שהאנשים ששנאתי בהתחלה הפכו לאנשים שאני מחבבת, ואנשים שאהבתי הפכו לאנשים שאני אוהבת עוד יותר, והאנשים שהערכתי הפכו לאנשים שאני מעריצה?

   באמת שטוב לי, ואפילו טוב לי מאוד, בעיקר כי ציפיתי לרע מכל. ציפיתי לבכי בשקט בלילה, וחוסר בחברים, ושלא אצליח להיפתח ובקיצור שאהיה כישלון של בנאדם, ולמדתי על עצמי דבר או שניים (אבל זהו :)).