לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Cogito Ergo Sum


אל לך לטעת תקוות שווא בלב הצעירים, עליהן אנו חיים, עליהן אנו ניפול.

כינוי: 

בן: 33

ICQ: 342396782 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2013


סיבה #356 ל"למה אני משוגע וצריך לאשפז אותי"

 

ביום ראשון בלילה נסעתי באוטובוס. תיקון - הלכתי חצי מהדרך עד שמצאתי תחנה שהייתי יכול להיות בטוח שעובר בה האוטובוס כי טעיתי בדרך ושמתי לב לזה מאוחר מידי.

חיכיתי לקו 418 באיזור יהודהלוי-אלנבי. איתי בתחנה היו מספר קריקטורות הזויות לחלוטין. היה ההומו שכמה ימים לפני כן נתקענו באותה סיטואציה, ואני די בטוח שניסה להתחיל איתי, אבל יצא בעיקר מטריד בגלל ערימות של איזשהו סם ממריץ.

היה שם איזה סבא שנראה כאילו חזר ממכון כושר, אבל בשעה שתיים בלילה קשה לי להאמין.

היתה שם כוסית ג'ינג'ית בשמלה צמודה שחברה שלה כבר עלתה על קו אחר

היו שם שני חבר'ה שחיכו לאוטובוס שככל הנראה לא היה פעיל באותו לילה, או שאני הטעיתי אותם וחבל.

והיתה שם בחורה עם גלאח. הבחורה עם הבלאח היתה שמנמונת יפה, ונראתה כמו שמישהי שהסיפור בינינו מסובך גם ככה, אבל המבט בעיניים שלה היה שונה.

גם הקול שלה היה שונה, ואני ידוע שהיום אותה בחורה שלה היא דמתה נראית אחרת לחלוטין וגרה בצפון.

והעיניים של זאתי היו טובות, והיה לה קול מתנגן. גבוה למדי, אבל לא מציק.

היא נכנסה לויכוח כשהצהרתי שקו 418 לא עובר היום לפי המוב-איט, ואמרה שהיא ראתה אותו עובר ופספסה אותו, ובטח יגיע עוד כמה דקות.

היא זרעה תקווה בכל דרי התחנה, והנה, כעבור כמה דקות באמת הגיע הקו. מה שכן, התברר שזהו יום השבוע האחרון לפעילותו, ולכן היא נזכרה שהיא צריכה לקנות אופניים.

היא שאלה את האוויר, אבל גם אותי, איפה אפשר לקנות, ונתתי לה כמה אפשרויות. הן היו לה יקרות מידי, ורק מאוחר מידי נזכרתי שקולגה מוכרת את האופניים שלה.

האבסורד הוא שגם ירדנו באותה תחנה. במקור רציתי לעשות ניסוי ולראות אם לרדת תחנה אחרי מקרב אותי הביתה, וראו הפלא ופלא, אכן זה מה שקרה.

והיא גם ירדה איתי באותה תחנה. שדרות ירושלים-נחל הבשור.

היא זרקה לי מבט קטן ועלתה ברחוב ההוא, אבל חשבתי שזה כבר מוגזם והיא עלולה להיבהל, אז לא הלכתי אחריה דרך אותו רחוב, אלא המשכתי לבעש"ט ועליתי הביתה.

עכשיו הנה הסיבה האמיתית - מבאס אותי שלא דיברתי איתה.

כשלעצמו זה נורמלי. התגובה לא.

שקלתי לפרסם סטאטוס בפייסבוק ש"הבחורה הזו והזו, שככה וככה, שכחתי לומר לך שידידה מוכרת את האופניים, אז צרי קשר. אגב, בא לך לצאת לבירה?"

לא עשיתי את זה.

אבל כן שיניתי את מסלול הנסיעה שלי באופניים. אני לא עולה דרך ארליך יותר. אני עולה דרך הבשור. זה התחיל מ"בוא נראה אם העלייה שם קלה יותר, אבל כבר אז קצת ידעתי שזה לא זה.

וכשנכנסתי לרחוב ההוא מיד העיניים החלו מחפשות אחריה. אולי היא תצא פתאום לזרוק את הזבל, או סתם תשב לסיגריה של שקט.

יש אפילו דירת גג קטנה, כאילו תוספת עץ על בניין דירות, שהחלונות בה צבועים ותמיד יש בה אור, ואצלי בראש היא גרה שם. לבד.

שותה תה באמצע הלילה ומציירת או כותבת, או שניהם, או משהו. אבל עושה קסמים מדהימים.

אם אראה אותה שוב אדבר איתה.

אולי ביום מן הימים גם אספר לה את כל זה. אבל רק אחרי שתכיר אותי וכבר תדע שאני פסיכי, שלא תיבהל.

on the off chance שהיא קוראת כאן [על מי אני עובד?], תדעי שיש לך בירה אצלי.

וזו עוד סיבה לכך שצריך לאשפז אותי.

 

 

 

 

 

 

סוף.

נכתב על ידי , 31/8/2013 01:44  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בעקבות שיחה עם ידידה חזרתי לאיה מייל שקיבלתי ממישהי שקוראת פה, ככל הנראה כבר הרבה זמן ודאגה כשכתבתי שאני חושב שאני סכיזופרן.

אני עדיין לא יודע, אבל מה שזה לא יהיה, כרגע תחת שליטה. מצאתי שיטות חדשות להתמודד ולהימנע מזה, והדברים קצ יותר קלים כרגע.

אבל גם רציתי לומר לך תודה. לרוב זה אני בצד שמושיט יד בצורה כמעט אקראית, ואני לא רגיל לקבל יחס כזה. באמת תודה, זה היה מחמם.

 

הדירה יפה, אבל בעייתית. עולות בעיות במגורים משותפים, בעיקר עם אוהד, והבעיה האמיתית היא שהמטרה האמיתית לשמה עברנו לגור ביחד כולם, עדיין לא מתקיימת. אין מוזיקה. לא מנגנים. האמת היא שאפילו התחלתי להלחין, אבל אנחנו, כטריו, לא מנגנים בשיט. וזה קשה לי.

המוזיקה היא אחד הדברים הבודדים שאני גאה בהם, שאני נהנה בהם מא'ועד ת', וכשאין קשה לי. בטח ובטח כשזה כל כך קרוב. ג'יזס, אתם מעבר לדלת, פשוטו כמשמעו.

 

העבודה מתחילה לשעמם אותי. אין התפתחות ואין מספיק כסף, אז אני הולך לראיונות עבודה. בסטארסקי לא התקבלתי, אבל מחר יש לי ראיון במייק'ס פלייס, ואני מקווה לטוב.

 

אני עוד מנסה לעכל את מה שהיה כאן. היית המון, והיית במכה-אחת, והיה לי מאוד מאוד קשה עם זה. אני לא יודע מה יהיה אם וכאשר תחזרי, בעיקר כי אני חושב שאכזבתי אותך מאוד. ואני מצטער. ניסיתי להיות סבלני, אבל באמת שהיית המון, על סף היותר-מידי, אם לא מעבר לו.

אני מקווה שהולך לך טוב שם, ושהכל בסדר. אני מקווה שתצליחי, ואולי, כשתצאי, לא תצטרכי אותי, אלא רק תרצי בי.

 

רזיתי. רזיתי בטירוף, ונכנסתי קצת לכושר, ואני ברמה מטמטמת על התופים.

אני רואה את זה גם בביטחון העצמי שלי מול העולם, וגם על היחס של העולם כלפי. אני עוד מתרגל לקונספט שנשים רואות בי משהו מושך, אולי אפילו סקסי.

אני לא הולך להתחיל עם בחורות בברים כי אני עדיין במנטאליות שבה אין לי סיכוי איתן. הקטע המצחיק הוא שכשאני מתחיל איתן, האחוזים שלי טובים למדי.

אני עדיין מעכל את זה.

 

הגעתי למסקנה שההרגשה האבודה הזו שקיננה בי הרבה זמן בקשר ל"מה אני רוצה לעשות/ללמוד?", נבעה בעיקרה מהעובדה שרציתי [ואני עדיין רוצה] הכל. אני רוצה לדעת הכל ולהכיר הכל ולטעום ולעשות. הכל.

ואז הבנתי את האבסורד המטורלל שברצון הזה, ופשוט התחלתי.

אז אני לומד. אני קורא כל פעם קצת, ולפעמים ממש הרבה, ולומד. יום אחד אדע הכל. או זה, או שזה הבורג האחרון שישתחרר לי ואחריו זה שלוותא.

היינו-הך יהיה משעשע.

 

הייתי רוצה קצת מגע הלילה. היה אמור להיות לי, עם מישהי שאיתה היה נפלא, נפלא באמת, ולא רק בקטע המיני. היה לי מאוד מאוד נוח איתה, והיה אפילו קטע שבו היא חבקה אותי בצורה מנחמת ונעימה, בדיוק כמו שחפשתי.

חבל לי שהיא לא באה היום, מקווה שתבוא בהזדמנות אחרת.

בינתיים אקסס לי ג'ויינט נחמד ואראה פיירפליי.

 

ואם למישהו משעמם ורוצה לשעשע אותי, הוא/היא מוזמנים לשלוח לי מייל.

זה תמיד כיף.

גם זו שכבר שלחה.

 

 

 

 

סוף.

נכתב על ידי , 28/8/2013 23:51  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




במוצ"ש היתה מסיבה מצויינת. שנתיים לגיקדום, והמון אנשים היו שם.

כשנכנסתי פנימה ראיתי את סמול טוק. את סמול טוק פגשתי לפני חודשיים בגיקדום. יפה נורא, מתוקה ומצחיקה.

ישבנו רוב הערב ודיברנו, ובסוף הלכתי הביתה עם נינה ושני חברים, היה ערב הזוי, אבל נחמד.

זכרתי את סמול טוק. זכרנו אחד את השניה בגלל שכשהתחלנו לדבר על סיגריה, היא אמרה שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד בסמול טוק, ולא יודעת איך להתחיל, אז החלטנו שאם לא יהיה לנו מה להגיד פשוט נתחיל להגיד "סמול טוק", כאילו אנחנו מנהלים שיחה. בכל אינטונציה, בכל מיני דרכים והגיות, וזה נשמע מהצד כאילו אנחנו מדברים. זה היה משעשע.

הפעם מיד התיישבתי לידה. הזמנו בירה והתחלנו לקשקש. זה התחיל בערך ב-21:30.

יצאנו לסיגריה, וידידה הזמינה אותי לשאריות ג'ויינט.

אח"כ עליתי חזרה והמשכנו לדבר. 

ישבנו ככה איזה שעה, שעה וחצי, ואז גם היא הזמינה אותי לעשן איתה איזה ג'ויינט.

אז ישבנו למעלה ועישנו, ודיברנו, והיה נורא נחמד. שיחה זורמת, טובה כזו.

משהו מדהים.

ירדנו חזרה למטה והמשכנו לדבר, לא לפני שגם ליהי וגם שחר הגיעו למסיבה.

עם שחר יצאתי פעם וזה נגמר רע.

את ליהי הכרתי במסיבה הקודמת, והיא רצתה לשכב איתי. כשביטלתי איתה היא החליטה שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר, וזה סתם היה קצת מביך.

למזלי שחר הסתלקה לפני שיצא לנו לדבר.

המשכתי לשבת עם סמול טוק. דיברנו, שתינו, עישנו עוד אחד. היה מדהים.

באיזשהו שלב היא החליטה שהיא רוצה ללכת לים. רצתה להיכנס קצת למים.

הלכנו לים.

היא נכנסה למים ורקדה על החוף, והתרוצצה קצת ונראתה הכי חפשייה והכי מדהימה והכי מושכת ביקום.

רזונת כזו. קטנה, בשמלה שאיכשהו הייתה גם צמודה וגם רפויה, ופשוט ישבה עליה מושלם.

אח"כ ישבנו על החוף ודיברנו. עישנו כמה סיגריות. השיחה נעה בין רצינות גמורה לצחוקים מטורללים ולא עצרה לרגע.

הלכנו לשבת על הספסלים היצוקים ההם שבטיילת, מתחת לרויאל ביץ'. והמשכנו לדבר.

היא ספרה לי על הרגשות שלה, וחוויות שעברה, שרוב האנשים לא שומעים עליהן. היא ספרה לי על התחושות שיש לה בקשר לפנים שהיא מעמידה כל הזמן, ואפילו נדהמה פעם או פעמיים על כמה שהיא פתוחה איתי, וכנה.

לאורך כל הערב היא שלחה בי מבטים מלאי זימה. נשכה שפתיים ואמרה כמה היא רוצה לנשק אותי. כמה היא רוצה שנתנשק ונשכב ויהיה מדהים.

היה אפילו קטע שאמרתי משהו בסגנון "אני יכול לעלות עכשיו לגג של הרויאל ביץ' ולקפוץ, אבל מה זה ייתן לי?", והתגובה שלה הייתה "אנחנו גם יכולים לעלות לגג ולעשות סקס על מנחת המסוקים..."

זה היה ערב קסום.

זה היה ערב מדהים ומשגע, ואחד הטובים שבחיי, אבל גם אחד הקשים והמסריחים.

בחנתי את גבולות השליטה העצמית שלי למקסימום בכל פעם שהיא חבקה אותי, ובכל פעם שהיא נסתה לנשק אותי, ובעיקר בפעמים שהצליחה להדביק לי נשיקה עמוקה וארוכה על הלחי.

השפתיים המשגעות שלה חירפנו אותי לחלוטין. רציתי למות כל פעם שהיא תקעה בי מבט מפתה ושטוף זימה.

רציתי לקחת אותה. רציתי לקחת אותה לגג של הרויאל ביץ', ואליי הביתה, ולעשות לה את כל הדברים הנפלאים שהיא רצתה ושאני רציתי, ולהרגיש אותה עליי, ואני בתוכה, והצמרמורות הארוכות, והרגיעה שאחרי.

אבל סמול טוק נשואה.

כשנפגשנו לראשונה, היא עוד היתה מאורסת.

במוצ"ש היא ספרה לי שבאותו מפגש ראשון, היא הכריחה את עצמה לומר לי את זה. רצתה שיהיה מחסום בינינו, כדי שגם ממני תהיה בלימה ולא יקרה שום דבר.

היום היא נשואה. נשואה טרייה מאוד.

היא פוליאמורית, ובעלה מונוגמי, והם מעולם לא הצליחו לדבר על העניין ברצינות.

ולכן, עם כמה שהערב הזה היה מקסים וקסום - הוא שתה לי את הנשמה וכאב לי. עדיין כואב.

אני מחכה לראות אותה מתחברת לפייסבוק בשביל שנדבר, וביום רביעי בבוקר-צהריים היא באה לבקר אותי.

אני מחכה לרגע שאוכל לחבק אותה, ומפחד פחד מוות מהרגע שהיא תגיע. וגם מהרגע שבו תלך.

היא אמרה שהיא רוצה לדבר עם בעלה על העניין. אולי למצוא פיתרון, אולי משהו אחר.

אפילו שאלה אותי איך אני מרגיש עם זה שגם אם נוכל להיות ביחד, בעלה הוא מערכת היחסים הראשית, ואני תמיד אהיה משהו צידי. נפלא, אבל צידי.

אני לא יודע.

חלקים ממני רוצים לקחת מה שאפשר, לקבל מה שהיא נותנת.

ימים יגידו אם באמת אוכל להחזיק את זה.

ימים יגידו אם בכלל אוכל לקבל משהו מזה.

מעולם לא ייחלתי כל כך ליום רביעי.

אני לא חושב שמישהו איי פעם ייחל ככה ליום רביעי.

 

 

 

 

סוף.

נכתב על ידי , 12/8/2013 15:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

30,696

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לOut Of The Blue אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Out Of The Blue ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)