באמת התחלתי לעבוד. ממש לעבוד - עם שולחן ולפטופ וכרטיס עובד והכל.

כדי לסיים את התואר נשארו לי דברים שוליים.

תודה לכולכם, על שליויתם אותי מאז ימי הולנד העליזים ועד ימינו אנו או בחלקים מהזמן,

עם או בלי להזדהות, בעדי ונגדי, ברוכים תהיו כולכם.

הקנגורו שם אותי בכיס שלו, ועכשיו הוא מפנק אותי קצת וקצת מקפיץ אותי,

שרק יימשך ככה.

 מי שרוצה יודע איך למצוא אותי.

יש מצב שבלוג זה ישמיד את עצמו תוך שלושה חודשים.

במשך כל החודש חודשיים האחרונים ניהלתי את העניינים כמו שאולי הייתי אמור לנהל אותם מלכתחילה : לא הייתי לחוץ באופן מיוחד ולא לקחתי שומדבר יותר מדי ברצינות. זה היה מאוד קל לחיות ככה כי ידעתי שיש לי לאן ליפול - אם לא ארצה לא אגיש. זה היה אחד הדברים היותר מדרבנים.

זה ואבא של ט"מ שאמר שהוא לא מאמין שאני אגיש. לקראת הסוף, כמה ימים לפני, הפעלתי גיוס חירום של הטובים שבחבריי- זוגתי השפית על האיורים והגרפיקה, ט"מ על המודל בב"ס (בסיוע מפתיע של ע"ר) ואני מנצח על הכל, וגם עובד בעצמי, כמובן.

המודל היה מוכן יום לפני הזמן, ט"מ זה בנאדם שאפשר לסמוך עליו, אפילו לא התלונן פעם אחת על זה ששיכנתי אותו באוהל סיירם בסלון +חתולה שעשתה לו נפוח בעין. בלילה האחרון ישבנו שלושתנו על שני המחשבים בשיטת כסא המחשב החם : לסגור את המצגת. השפית גם כתבה לי נקודות למצגת אחרי שעשינו חזרה לאור השקופיות סביב חצות הליל.

לפני שט"מ הלך לישון הוא אמר לי שלא משנה מה קורה, ב5 אני במיטה ישן. אני אמרתי לו "ב5 וחצי ? אין בעיה !"

הוא: "על זה - אני מוריד לך חצי שעה , 4 וחצי !" הפסקתי להתווכח, הוא גם ככה יהיה ישן. בסוף האמת הלכנו לישון ב5 וחצי, אני והשפית, עם מצגת בת 43 שקופיות על דיסק ודיקונקי, דוגמאות של שמשונית בתיק ובלב החלטה שלא להתקמצן במילים ולדבר כמה שצריך (בפעם הקודמת התכוונתי, ואכן הייתי, מאוד חסכן במילים, חשבתי שהכל ברור. הכל היה ברור.

שעתיים של שינה (שעתיים יותר מההגשה הקודמת) הספיקו לי לקום עם מין חור בבטן שמערבב חוסר שינה, חוסר באוכל, ועודף התרגשות מתונה.

בבוקר ההגשה הקודמת לא ידעתי מימיני ומשמאלי, באמת, זה היה מין חוסר שפיות שכזה שבטח הזיק.

הפעם הייתי כבר מיומן בהגשות של פרוייקטי גמר ולכן הייתי קול גם כשעשרים דקות לפני תחילת ההגשות, עדיין לא היה מחשב , לא היה מקרן, לא היו מנחים, והמצגת היתה עדיין חבויה היטב בתוך אמצעי הגיבוי. אני הייתי ראשון, כמו שביקשתי כי היו לי התחייבויות קודמות לאחרי הצהריים ורציתי לצאת שם במהירות האפשרית.

התחלנו באיחור מסוים ולבקשתו של ראש המחלקה ("זה מפגש ראשון אחרי החופש, אז בעדינות") דיברתי לאט, מאוד לאט, מסתבר. לא אופייני לי אבל לא היה אכפת לי. הדיבור הרגוע שלי עזר לי להתמקד, ולשם שינוי לא שכחתי להציץ בתקציר ההגשה שהיה כתוב לי .

תמיד זכרו את טיפ בליסטיקה להגשות : כולם חושבים שהם מדברים לאט.

לא שכחתי להודות לכל מי שתמך בי והיו הרבה, או כמו שניסח את זה במנחה שלי ,א"א : "ניצול מקסימלי של המערכת האקדמית". וגם לכם הודיתי, ואני מודה לכם כאן שוב- הלכתם איתי דרך ארוכה,

תודה.

כשסיימתי המנחים אמרו את הדברים הידועים- הצל, הניקוז של הגשם מהגג ועוד כלמיני. אני כרגיל שתשקתי, חוץ ממקרה אחד שבו מנחה אחד, ח"פ,  החליט שהוא יודע יותר ממני על הרקורטן והצהיר ש"מדובר בחומר סופח שאינו מתנקה בשפריץ", אז הקדמתי ואמרתי שאני רוצה להעיר הערה שאינה קשורה לדעה אלא עובדה בשטח והיא ש"החומר הזה בהגדרתו אינו סופח ומתנקה בקלות בשפריץ"). אחר כך דיברו עוד מנחים. שניהם מביניהם- ראש המחלקה ומרכזת פרוייקטי הגמר ציינו את עניין ההגשה החוזרת וכמה שזה טוב לחזור ולנסות שוב.

בסוף נגמר.

אם תשאלו אותי איך היה אני אענה את מה שעניתי בפעם הקודמת "קצת טוב וקצת רע", אבל מה אני יודע.

אחרים, סטודנטים, אמרו שהיה ממש טוב, ואני די מסכים- היה יותר טוב מהפעם הקודמת.

אני יודע את זה גם כי קיבלתי מחמאות מאנשים שבדרך כלל לא מחמיאים. כשדבר כזה קורה- אני מרגיש הרבה יותר בטוח.

איירה : השפית

בשבוע האחרון העבודה על הפרוייקט היתה קשה במיוחד כי מצאתי עבודה במקביל והתחלתי לעבוד בה השבוע, וזה אומר חפיפה בין השניים. העובדה שמצאתי עבודה הכניסה אותי לפרופורציות, ואולי אפילו הרגיעה אותי עוד יותר.

עכשיו, יום אחרי, יש לי כבר דאגות חדשות.

יכול להיות שמ"ח צדקה, אולי אני באמת עובר תקופה טובה.

עוד יום אחד