פעילות גופנית היא כמעט תמיד גורם מיטיב בהתמודדות עם מצוקות וקשיים, אבל במקרה של הפרעת אכילה מדובר בעניין קצת יותר מורכב. מצד אחד, פעילות גופנית גורמת לשחרור אנדורפינים במוח שמשפרים את מצב הרוח, יכולה לשפר את תחושת החיבור לגוף והדימוי העצמי, יוצרת שגרה של מרץ ועשייה, ויכולה להיות גם הזדמנות ליצור ולשמר קשרים חברתיים. מצד שני, כמובן שהפרעת האכילה עלולה לנצל את הפעילות הגופנית, ולהפוך אותה לפעילות פרו-אנורקטית, נוקשה וכפייתית, ואפילו מזיקה. במקרה כזה ברור שהנזק רב על התועלת.
אז איך ניתן לזהות מתי הפרעת האכילה מתחילה להשתלט על הפעילות הגופנית ולנצל אותה לצרכים פרו-אנורקטיים?
שאלת המפתח היא שאלת הגמישות (לא בגוף, בנפש...). כל אדם שיוצר לעצמו שגרה של פעילות גופנית מרגיש קצת רע כשהיא משתבשת, אבל יש הבדל גדול בין אדם שאומר לעצמו "רציתי לצאת לנסוע באופניים, וחברים רוצים לבוא לבקר אותי...חבל שזה לא מסתדר, אני אדחה את זה למחר" לבין מי שאומר לעצמו "לא מעניין אותי כלום, אני חייב את הנסיעה הזו, גם אם זה אומר לבטל כל דבר אחר - כלום לא ישבש לי את השגרה הזו". כשהפעילות הגופנית מתחילה להיות עוגן שהכל מתארגן סביבו בנוקשות, זו נורה אדומה (אגב, לא בטוח שרק במקרה של הפרעת אכילה).
שאלה נוספת שקשורה גם היא לגמישות, אבל באופן קצת שונה, זה האם הפעילות הזו בכלל מעוררת הנאה? האם זה כיף, או שזו הופכת לפעילות מונוטונית, משעממת ומעיקה, שעושים אותה רק מתוך מטרה להוריד במשקל? הרבה אנשים עושים פעילות גופנית כדי לרדת במשקל, ובדרך כלל זה הופך להיות עונש עבורם. אם מצליחים לשמר מידה של הנאה בפעילות, זה סימן טוב, סימן לכך שהפרעת האכילה לא הצליחה לשים ידיה על התחום הזה ולנצל אותו לצרכיה.
ואינדיקציה חשובה מאד, כמובן, היא באמת עד כמה הפעילות מתקשרת באופן הדוק לשינויים המשקליים. ברור שפעילות גופנית יכולה להשפיע על המשקל, אבל אם מתחילים להתרחש שינויים קיצוניים, גדולים מדי ובלתי מבוקרים, חשוב מאד לנקוט משנה זהירות ולשתף ולהתייעץ עם גורם מקצועי, כמו דיאטנית, מאמן כושר או רופא.