היפה והאמיצה

באמצע פברואר התחלתי דיאטה. (תקציר: בחודש וחצי שאחרי הלידה עליתי 6 קילו שבועיים מהלידה ירדתי 15 קילו ואז התחלתי לעלות. אכלתי כל יום חפיסת מילקה, חטיף, שתיתי ליטר וחצי נסטי אפרסק ובין לבין זללתי חבילת רבע לשבע. לא באמת הופתעתי כשהתחלתי לעלות במשקל, יותר הופתעתי מחוסר היכולת שלי להפסיק את זה לבד. אז הלכתי לחוג דיאטה כל יום שלישי. בחמישה חודשים הורדתי 17 קילו ומסוף אוגוסט עליתי 2 וחזרתי למשקל הרגיל-גבוה שלי. בשביל המשקל הרגיל נמוך שלי אני צריכה לרדת עוד 3 קילו. אני פחות רוצה להתעסק במספרים ויותר ללבוש את זוג המכנסיים האהוב עלי). אמא שלי התחילה לרדת במשקל במאי. היא ירדה עשרה קילו. היא נראית מצוין למרות הקרחת.

הפסקתי את הדיאטה בשבוע האחרון של אוגוסט. יצאנו לחופשה ואחר כך היה לי קשה מדי, עמוס מדי, תירוץ-כלשהו מדי. אני רוצה לחזור לדיאט ואמרתי לעצמי - היום הפינוק האחרון שלי לפני השיבה לחוג דיאטה יהיה קרואסון שקדים. הגעתי למשרד, לקחתי את התיק כדי להוציא את משקפי השמש והארנק, אבל לא היה שם ארנק. מסתבר שזה באשמת רונן ששם את הארנק באיזו שקית (גם לו לא היה הסבר). וככה קיבלתי תזכורת שהיקום שומר עלי.

הזמן החדש הזה מזמן לי מרחבים. חקרתי את תיבת הארכיון ופתאום מצאתי עדכון בבלוג ישן והיתה שם הפניה לכאן ופתאום תיבת הבלוג שלי קרצה לי מלמעלה והאצבעות לבדן ניחשו את השם והסיסמה, כאילו זה טמוע עמוק בתת ההכרה. מנסה לפרוט למילים את כל מה שהשתנה. אמא שלי חולה מאד. התינוק חמוד מאד. הילדות מקסימות מאד ויפות וחכמות. הלילות מקוטעים עדיין, מלאי חיבוקים והצמדויות. מה אתה מרגיש תינוק? אתה מתגעגע אלי כל השעות האלה? אני מתגעגעת אליך, אבל היום שלי מתמלא בדברים ובזמן ואורות ניאון שמקשים על העיניים שלי בסוף היום.

אני אופה המון וגוזרת. מבלה עם הילדים. בודקת שיעורים, מקריאה סיפורים ולפעמים קצת צועקת. מקלחת, משכיבה. שמחה ובוהה, הכל משתנה כל הזמן, רועש ומלבלב, משתדלת לצחוק הרבה. לחייך. לא קל עכשיו אבל נתגבר. התגברנו כבר על כל כך הרבה. המחשבות שלי בורחות המון. נסות לדברים פנטסטיים וחגיגות. מנסה להבין מה אני רוצה מעצמי, מה הכי חשוב. חשוב לי להיות אמא טובה לילדים שלי. מוזר שבסוף זה מתמצה לזה. זה נעים לי לכתוב הכל. אני מרגישה בודדה מאד בזמן האחרון. ואי אפשר לחלוק דברים ברשת, לא באמת. אבל בפינה שלי החמה זה נעים וביתי.

אני מרגישה שיש המון מתחת לפני השטח, אני לא יודעת אם אני רוצה לחקור. לפעמים אני מרגישה חזקה נורא, לפעמים מרגישה שאני רגע לפני ההתמוטטות. אני אוהבת לחבק ולנשק את הילדים שלי, בעיקר את הקטנים. הם עדיין רכים מאד וחייכנים בלי קץ. הבכורה היא אני. זה קשה לפרקים. הציפיות שלי ממנה אינסופיות וזה נראה לי הרסני. אני עובדת על זה המון אבל אולי לא מספיק. אני רגילה להיות שמחה ומרוצה, אבל עכשיו כולם עסוקים ואני, אני עוד מרחפת בין שם לפה. מנסה להוריד הכל מהשולחן והוא שוב מתמלא ונגדש, אולי זו אני שמתפרצת לכל מקום, זה לא יכול להיות רע.