את היום שאחריי ניסיתי להעביר בהתחמקות מוחלטת מאבא,ידעתי שההחלטה שאמא עשתה,להיפרד ממנו,היתה רק,ולגמריי בגללי.

נימנעתי מאימותים מיותרים איתו,ולאחיות הקטנות לא אמרתי מילה

יצאתי לבית הספר אפילו בלי להגיד לאף אחד בוקר טוב,שמתי על עצמי את מסכת השפיות והתחלתי ללכת לכיוון הספסל משחזרת לעצמי כל רגע ורגע

מאירועי אמש.עמרי וטל כבר חיכו לי שם.

נכנסו יחד בשערי בית ספר מתרגשים לקראת עוד יום של חזרות למסיבת הסיום.

כשהייתי מחוץ לבית,בבית הספר,או סתם באיזה בילוי עם חברים תמיד ניסיתי לשדר נורמליות,שפיות,אף פעם לא סיפרתי לאף אחד על אבא

ועל התעללות שהייתי עוברת באופן יומי.

הצטיינתי בשיעורי המוזיקה,הייתי תמיד בשורה הראשונה בכל ריקוד ונלחמתי על כל קטע קריינות לא נתתי לסערת הרגשות בפנים להפריע לי ולהוציא אותי מפוקוס.

שוב ושוב חזרנו על ריקוד הזוגות,על שיר הפתיחה,ושוב על הפזמון שלא הלך טוב,עד שהצלחנו להריץ את כל ההופעה מההתחלה לסוף.

המורה שחררה אותנו הביתה ואמרה שעל כולנו להיות באולם הספורט לחזרה הגנרלית מחר לפניי הצלצול.

הגעתי הביתה,אף אחד חוץ ממני עוד לא הגיע התיישבתי בסלון פתחתי טלוויזיה וחיכיתי.

אחריי שעתיים בערך אבא נכנס... אף אחד מאיתנו לא מדבר,דממה.

אני מנסה להראות שקועה בטלוויזיה כאילו ובכלל לא שמתי לב שהוא שם.

אבא הולך לארון,פותח אותו ומוציא משם שתי מזוודות, שם אותן על השולחן ומתחיל להכניס לשם את כל הבגדים והחפצים.

המבטים שלנו נפגשים והיה נראה לי שהוא כאילו מנסה לשדר לי תראי מה עשית,תראי איך הצלחת לפרק את המשפחה לגמריי לבדך.

לא אמרתי מילה,סובבתי את מבטי חזרה לטלוויזיה.

אבא סוגר את המזוודות שם את המפתח על השולחן ואומר

-תגידי לאמא שלך שהשארתי אותו פה-

יוצא מהבית וסוגר אחריו את הדלת.

בכיתי,הייתי בטוחה שזו הפעם האחרונה שאני יראה אותו,אולי קשה להבין למה היה לי כל כך קשה לקבל את זה שאבא באמת באמת עוזב

אבל נסו לדמיין לעצמכם את התחושה כשמישהו שהייתם כל כך רגילים וקורבים אליו,מישהו שלמרות כל הקשיים דאג לכם או פשוט...אבא שלכם היה קם ועוזב

ועוד בידיעה שזו היא אשמתכם הבילעדית.

לא הרבה זמן אחר כך האחיות הקטנות חוזרות הביתה אחריי שבילו את אחר הצהוריים אצל השכנה(משו שהיו עושות לעיתים קרובות) ושואלות אם אבא כבר בבית.

-לא- אמרתי -עוד לא-

הימים אחריי ה"תגלית" נמשכו כרגיל,אף אחד לא הזכיר את השיחה,כולם התייחסו לזה כעניין שבשגרה,שום דבר רציני.

לא העזתי להתאמת עם אבא על העובדה שאני יודעת שהוא איננו אבי הביולוגי, ועוד יותר לא רציתי לספר לאחיות הקטנות שאנחנו לא מאותו אבא.

מאז ועד היום אף פעם לא עלה בדעתי לצאת לחיפושים אחר אבי הביולוגי,לא, יותר נכון פשוט החלטתי שזה מיותר,מבחינתי הוא תורם זרע ולא יותר מזה.

אם הוא לא טרח ולו לשאול עליי,לשלוח מכתב,להתעניין, אז למה ליי לעזוב הכל וליסוע ללונדון? ואולי הוא בכלל המשיך הלאה ולא רוצה לשמוע ממני?

לאומת זאת,אבי שגידל אותי תמיד ישאר אבא,חרא ככל שיהיה, הוא היה זה שגידל אותי,דאג,האכיל,חינך,פירנס או לפחות ניסע.

אז...כמו שאמרתי,השגרה נמשכה... בית ספר,חברים,אמא עובדת ואנחנו הקטנות עם אבא בבית.

בגיל 11, שנה לפניי סיום בית הספר היסודי השתנתה המציאות כמו שהכרתי אותה.

בעצם, קרה מה שאני זוכרת כזיכרון האחרון בחיים עם אמא ואבא יחד.

אמצע השבוע,שעת ערב לא מאוחרת מיידיי אבא בסלון,עסוק בשלו,הקטנות כבר ישנות ואני בחדרי עסוקה במחשב.

הטלפון מצלצל,אני עונה.

בצד השני עמרי מודיע לי שהוא וטל למטה בדרך הביתה ושואל אם אני רוצה לשבת קצת בלובי.

-כבר יורדת-אמרתי לו.

שאלתי את אבא אם זה בסדר,הבטחתי שאחזור מהר... אבא אישר.

ירדתי למטה בזריזות,בכל זאת עמרי מחכה.

ישבנו שם במשך 10 דקות,לא יותר, טל עידכנה אותי לגביי החזרות למסיבת הסיום ואמרה שהמורה למוזיקה רוצה שנבוא בבוקר במקום שיעור ראשון

להתאמן על שיר הפתיחה

קבענו שמחר בבוקר ניפגש על הספסל הקבוע ונלך ביחד לבית הספר,נפרדתי מהם ואמרתי שאני חייבת לעלות.

פתחתי את הדלת,ברוממות רוח, לראות את עמרי תמיד היה עושה לי טוב.

אבא מסתכל עליי באדישות,ואז,בזווית העין שם לב שאני לובשת גרביים.

-מה זה?? יצאת מהבית בלי נעליים?-

-כן,אבל אבא זה היה כמה דקות-

-לא מעניין אותי,את יכולה להתקרר את מבינה?!-צעק אבא בנסיון להביע דאגה.

-אבל אבא,זה היה ממש לשניה-

-אני לא מבין,את עוד מתווכחת איתי? אמרתי משהו לא?? את לא יורדת למטה עם גרביים!!-

ממש היה אפשר לראות על הפנים שלו את הרגע בו הריכוז בחדשות והאדישות מתחלפים בזעם ואפילו קצת טירוף.

אבא אחז במטאטא,התחיל מצליף בי,מכוון למותניים.

אחריי שניות ספורות הוא מפסיק,מצביע לכיוון החדר ופוקד-לישון! ופעם הבאה פשוט שימי נעלי בית-

אני נשכבת במיטה,אפילו לבכות לא יכלותי,שכבתי שם בוהה בקירות משתדלת לא להירדם,החלטתי לחכות לאמא והפעם לספר לה,להראות לה את הסימנים האלה,

לפתוח לה את העיניים.

אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק שכבתי שם,אולי שעה,אולי קצת יותר,אבל הייתי נכושה להישאר ערה עד שאמא תחזור.

ולבסוף אמא אכן חוזרת הביתה,אני שומעת אותם מדברים בניהם בסלון ואז אמא התחילה ללכת לכיוון החדר שלה שנמצא ממש אחרי החדר שלי,בסוף מהסדרון.

היא חולפת ליד הדלת שלי,ואני,בלחש,-אמאאא בואי רגע.-

אמא נכנסת(שלום,נשיקה)-למה את עוד לא ישנה?-

ואז,כאילו בקיו,ממש בזמן,הדמעות התחילו לרדת.

-מה קרה?-

אני מרימה את החולצה ומראה לאמא את האדום בין הבטן לחזה.

-מה זה?-

-אבא,אבא עשה לי עם המטאטא-

אמא לא אומררת כלום,קמה והולכת לכיוון הסלון

לא הצלחתי לשמוע את השיחה שהתנהלה בין שניהם אבל היא נגמרה מאוד מהר.

אמא חזרה לחדר,התקופפה לעברי ושאלה:-את רוצה שאני יעזוב את אבא? שיעזוב את הבית?-

-אבל מה עם הקטנות?-

-אני ידאג לזה-

יצאה מהחדר.

ואני נרדמת עמוסת מחשבות.

נ.ב: הבהרה לכל קוראי ומגיבי 3 הפוסטים האחרונים... הארועים שסיפרתי עליהם התרחשו לפניי בערך 7 שנים בערך בגילאי 9-10.

באופן כללי הילדות עד גיל 11 עברה בתחושה תמידית של פחד,בושה,משתדלת לחשוב על כל צעד ומעשה 10 פעמים קודם.בניגוד למה שהרבה פסיכולוגים טוענים אף פעם לא האשמתי את עצמי בהתפרצויות הזעם של אבא, ולמרות כל הפעמים שאני זוכרת את עצמי מייחלת למותו הרגשתי הרבה יותר מחוברת וקרובה אליו מאשר אל אמא. באותה תקופה אמא הייתה מאוד מרוכזת בלימודים ובבניית הקריירה.

היא הייתה יוצאת מוקדם בבוקר עוד לפניי שהייתי מתעוררת,וחוזרת מאוחר בלילה הרבה אחריי שהייתי הולכת לישון.

את מקום המפלט שלי מצאתי דווקא בסבתא,עוד מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי קשורה אליה מאוד,וכך גם היא,תמיד הייתי הנכדה המועדפת.

אני זוכרת אין-ספור שיחות הזויות כשאני מתקשרת בבכי מטורף לסבתא מספרת לה על אבא ועל הסימנים שנאשרו לי מיום קודם, מאותו חפץ שהוא מצא כהכי נגיש באותו רגע,או מההצלפות עם המטאטא.

התחננתי שתדבר עם אמא,שתרחיק אותי ממנו, שמישהו יעשה משהו!

ועדיין הכל היה נשאר כשהיה.

ביום שישי באופן קבוע סבא וסבתא היו באים לבקר,וכמובן איתם אין סוף מתנות ממתקים ובגדים חדשים.

היינו מתיישבים כולם סביב השולחן הגדול אוכלים את האוכל שאמא כל כך טרחה ובישלה במשך היום,ופתאום הכל היה כל כך בסדר.

אמא היתה מספרת על השבוע הקשה בעבודה, האחיות הקטנות היו מציגות את הציונים במבחנים האחרונים בבית הספר,אני הייתי מחייכת ובעיקר מתרכזת בצלחת 

ואבא היה שותק במבוכה.

בסוף הערב,ההצגה הזאת,מה שזה לא היה, היינו אני והקטנות נכנסות למיטה.

סבתא היתה עוברת בין כולנו,מנשקת,מכסה.

אחרונה הייתי אני,סבתא התיישבה ליידי, שאלה איך בבית ספר,איך הציונים, ואז, אני לא בדיוק יודעת,או זוכרת למה אבל(בכזה דרך עגב) היא אמרה

-את יודעת שלאמא היה חבר לפניי אבא שלך?-

-באמת?-

-כן, הם הכירו עוד ברוסיה עלו ביחד לארץ ונפרדו-

-למה?-

-למה הם נפרדו?-

-כן-

-כי הוא נסע לעבוד בלונדון ואמא לא רצתה לעזוב את הארץ, תשאלי את אמא היא תספר לך-

נרדמתי.

בבוקר של יום שבת שאחר כך ניצלתי את ההזדמנות כשהיינו אני ואמא לבד,אוכלות את ארוחת הבוקר ושאלתי אותה על מה ששסבתא סיפרה לי אתמול.

-כן זה נכון-

היא מניחה בצד את הסיגריה

-היה לי חבר,ואת הבת שלו,אבא שלך גר בלונדון-

אני לא בדיוק יודעת להסביר את זה,אבל הדבר הראשון שאני זוכרת זה שהעלה לי חיוך ענק על הפנים...ו...ממ..פשוט הקלה עצומה.

http://www.youtube.com/watch?v=oRl4OF1dUu8

שיר שאיכשהו מצליח לבטא בצורה כמעט מושלמת את ההרגשה ברגעים אלו.

סבא וסבתא יקרים...מוקדש לכם