רוב הסיכויים שלא תשימו לב כשתפגשו אחד כזה.
אנחנו נראים בדיוק כמו כולם.
למדנו להסוות את עצמנו, להתערות, להיטמע.
רוב הסיכויים שלא תדעו את ההיסטוריה הארוכה שלנו כשתדברו איתנו.
אבל היא שם, היא קיימת. נוכחת, נוכחות דוממת.
"אני גר באלון מורה"
"אה", חיוך עולה על שפתיי, "אתה דתל"ש?"
ומאיזו שהיא סיבה אני ממש לא מופתעת.
זה כאילו ידעתי את זה כל הזמן.
אחר כך אנחנו עושים חוק הדתיים השלובים ומבררים איפה כל אחד ומי מכיר את מי וכל השטויות הרגילות.
ופתאום אני קולטת שאני כבר יודעת להריח אותם ממרחקים.
יש להם צל, לדתל"שים. וגם לחוזרים בשאלה.
לכל מי שחצה פעם את הקווים וניסה להעלם בין מליון האנשים בחברה החילונית, הכללית, המופקרת.
והצל הולך איתם לכל מקום. לכל דתל"ש יש צל. אם תסתכלו לו טוב טוב בעיניים תוכלו לראות אותו.
צל קצת עצוב וקצת שמח. צל אפל, קודר, בוגדני. צל של אדם שזרק את הכל מהצוק וקפץ ואחר כך שב ועלה אל פני האדמה.
זר לא יבין זאת.
זר גם לא יבחין.
מבחוץ אנחנו רגילים לחלוטין- מבפנים יש עולם שלם שפעם היה ומאז הולך איתנו לכל מקום.
ערימות של מידע בלתי הכרחי, חוקים וגדרות שפרצנו אבל עדיין מלווים אותנו לכל מקום.
היד שנשלחת אל המזוזה, יש כאלה שהיא עודנה מתבלבלת לפעמים, גם שנים אחרי.
הפה שמתורגל למלמל את ברכת המזון.
המחשבה שקופצת ומקדימה לפני משהו שסותר את שחונכנו עליו ואת שבגדנו בו.
וזה תמיד שם, זה לא הולך לשום מקום.
לפעמים אני אומרת לעצמי- הנה, הצלחת. את חילונית לחלוטין, כמו כל אחד אחר.
ואז אני פולטת איזה משפט שמסגיר אותי ומשיל את המסכה מעליי בבת אחת ולסובבים מתברר שאני בעצם מתחזה, לא שייכת.
ובעצם, לאן אנחנו שייכים?
לחברה החילונית שאנחנו כל כך מתאמצים להיות חלק ממנה ולעולם לא תהיה שלנו באמת?
לחברה הדתית שהפנינו לה עורף?
ואולי לשום חברה?
אולי נידונו לחיות כך תמיד, בין הצללים.