זה פוסט שאני לא יודעת איך לפתוח אותו.
התהפוכות של הימים האחרונים (אולי) מתחילות להסתדר. אולי. נחיה (אני מקווה) ונראה. בינתיים, אני שמחה לדעת שאנשים דואגים לי בלי שאבקש מהם (אבל על זה בהמשך).
דברים קטנים ומעצבנים קורים כל הזמן. אתמול זה היה מורגש יותר, עקב מצב הרוח הטאצ'י. אני לא נוטה (פחח, על מי אני עובדת) להרגיש חרא בגלל שאני מכינה משהו במטבח והוא נהרס. אבל השתוקקתי לפאדג' (זה לא מערב שוקולד) המון זמן ואתמול סוף סוף הכנתי; זה לא מסובך נורא, רק מייגע. זכרתי שצריך לחמם לטמפרטורה מסויימת, גבוהה יותר מהכתוב במתכון - אמא טענה בתוקף שלא נכון, ולעבוד לפי המתכון (ואני זכרתי, בבירור, שיש צורך לחמם יותר על מנת שזה ייצא כמו שאני רוצה את זה). עשיתי מה שאמא אמרה. לא יצא כמו שצריך.
זה לא היה כל כך נורא, אלמלא תכננתי לקחת את זה איתי היום לתדריך המתנדבים של איי.קון והכנתי כמות כפולה.
דברים מתקלקלים בזמן שהם לא אמורים להתקלקל. כמו הפלאפון שלי, למשל, שביום חמישי האחרון נפל על הרצפה מגובה הכתף שלי (מכובד למדי, יש לציין), ונשבר. מת. ראוי לציין שזה פלאפון חדש, שהגיע אלי רק בסוף אוגוסט. והוא גם מחליף את האורנג' הישן שלי. אז הייתי צריכה לנסוע ליומיים מהבית, לישיבת איי.קון ולאירוע ההשקה, עם פלאפון שאף אחד כבר לא (אמור) להתקשר אליו. ובלי מספרים נחוצים, שהיו קיימים רק בזכרון של המספר החדש. היה מקסים.
גם פרק יד ימין שלי התקלקל בדיוק בזמן הלא נכון; קיבלתי סיפור לתרגום למימד העשירי, המגזין של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, וכבר התחלתי לעבוד עליו - אבל הדד-ליין (הנדיב בהחלט שלי) הוא כשבוע אחרי איי.קון ועם מצב היד שלי לא סביר שאוכל להגיש אותו בזמן. כואב לי להתעסק עם המחשב. נפלא ונהדר, תסמכו עלי שאפקשש ביג-ברייקס.
וחוצמזה, ניסו לגרום לי לרוץ לוועד האגודה השנה. היה יכול להיות משעשע, רק חבל שאני לא יכולה. תקראו את התקנון וכו'. בינתיים ישנן מיני מזימות וקונספירציות (שלמרבה הצער אין להן תיעוד כתוב) להכניס אותי לוועד בכל זאת, אבל זה לא יקרה (וכאן אפשר לראות את מה שיש להוד-מעלתה בוג'י לומר בעניין). לא השנה, בכל מקרה.
אני אמורה לעבור ניתוח במהלך החודשיים הקרובים; ככל הנראה, עם המזל שלי, את יום ההולדת הבא שלי אבלה בבית החולים בנהריה. או בחיפה. לא יודעת כבר מה עדיף. נפלא ונהדר. זה מטיל צל מסויים על הגיוס שלי (שאמור להיות בפברואר), אבל עוד לא ביררתי את זה. אל תשאלו למה, התשובה ברורה מאליה.
אבא מציק לי כבר די הרבה זמן על כך שאני קוראת "רק מד"ב". "לפני ארבע חמש שנים קראת ספרים שהיו ארבע-חמש שנים מעל הגיל שלך. עכשיו את עדיין קוראת את אותו הדבר! תעזבי כבר את היינליין!!!!1". אז אמרתי טוב, וכרגע אני בדיאטה-נטולת-מד"ב (בערך). קלאסיקות, וספרות לא-פיקטיבית שאינה (עדיין) קלאסיקה. נכנסתי אל חדר הספריה שלנו לפני כמה דקות ובאופן אינסטינקטיבי הרמתי את מבטי אל על, לכיוון מדפי המד"ב. אופס. תסתכלי למטה. אבל אני לא מכירה שם כלום! לפחות אבא חזר הביתה ועכשיו הוא ייתן לי משהו לקרוא.
אני מרגישה בת שלוש.
היי, הוא כבר לא נראה כמו שודד ים!
אתמול התקשר אלי איש מוערך ומוערץ בהחלט. הפלאפון היה מושתק, בחדר, מתחת לכרית. מטבע הדברים, לא עניתי/לא שמעתי/לא ידעתי/מי אתם בכלל. כעבור שעתיים פלוס ראיתי את הפלאפון עם השיחה שלא נענתה, וייסורי מצפון תקפו אותי. אני לא רגילה לשיחות טלפון מהאדם הנ"ל, ואולי זה היה משהו חשוב. אבל מצד שני, אני לא רוצה להעיר/להטריד. בכל זאת התקשרתי, והתברר שכל סיבת השיחה היתה צורך במספר טלפון של מכר משותף. כנראה שעקב אירועי הימים האחרונים, נשמעתי רע מאוד. אני לא שמתי לב.
בבוקר (בוקר, גם כן. מי קם בבוקר בכלל) קיבלתי אימייל דאוג, ובו נאמר שנשמעתי מאוד מוזר אתמול ויש עלי לצפות לשיחת טלפון שתדרוש בשלומי היום בצהריים. עשה לי נעים בלב. באמת. הסיכוי שהאיש המדובר יגיע הנה ויקרא את הדברים אפסי בהחלט, אבל תודה רבה.
עד כאן, לבינתיים.
אני אסע לי לת"א, לתדריך מתנדבים זבי חוטם. או משהו בסגנון. גמר חתימה טובה וכו'.
[תודו, תודו שלא ציפיתם יותר, אי פעם, לפוסט כזה. הכל בגלל לייב-ג'ורנל. יש אנשים שפשוט עושים חשק לכתוב.]