היי,

כבר מלא זמן שאני רוצה לכתוב לך. לא חשבתי שאחזור לבלוג אחרי שנתיים ואעשה זאת.

ראית לאן החיים מובילים אותנו? בספטמבר יהיה שנה בלעדייך. אתה בטח צופה ורואה וגם יודע מה קורה. אבל מאוד בא לי לשתף אותך.

אתה בטח כועס שאנחנו לא באים לבקר. אבל תרשה לי להיות זאת שכועסת. על זה שעזבת. ושאני לגמרי מרגישה לבד מאז. אמא עזבה את הבית והקשר איתה נותק לחלוטין. אנחנו חיים שלושתינו לבד. נהייתי מפקדת  ואז חזרתי זמנית ליומיות. אני חיה על גרושים ומרגישה נורא. אז כן אני כועסת. שאתה נותן לדברים האלה לקרות במקום לדאוג לנו מלמעלה. וזה לא הכל. האחים שלך, המשפחה שנשארה החליטו שהם מפנים לנו גב ומאשימים אותנו בכל דבר אפשרי ושגם הם נוטשים אותנו ובעודם עושים זאת ממשיכים הלטיח בנו דברים כבדים ורק לנסות לעשות לנו רע. אז קשה לי ואני חושבת שמותר לי לכעוס. על זה שחלית, על זה שמתת. כי אני לבד. לגמרי. אין לי עם מי לדבר או לפרוק. אין לי את האומץ לבקש קב"ן או להישאר ביומיות רק מהבושה להגיד שאמא שלי נטשה אותי, אני חיה על עוד 2 אחים שלי שגם הם עובדים לממן את עצמם, שעוד חודשיים עושים פה פינוי בינוי ואני הולכת לגור ברחוב כי אם כן אחזור לפיקוד לעיר הבהדים, לא תהיה לי האפשרות לעבוד בסופשים. אז אני לבד. ואני כועסת. ואני רוצה שתחזור כי אני רוצה להתעצבן עלייך ולהיות ילדה מעצבנת. אבל שתהיה פה. שתהיה לי משפחה, שיהיה לי איפה לחיות. ולא להיות לבד עם מישהי מכנה את עצמה אמא שלי והיא בכלל נכשלה בכל דרך אפשרית בלהיות כזאת. אני מחייכת כאילו טוב לי. אבל לא. ואף אחד לא יבין. אז איפה אתה? איפה אתה בשביל להציל אותי? בשביל לתת לי חיים טובים יותר? להשתחרר מהצבא זה כמעט בלתי אפשרי. ובחרתי להתגייס כי הייתי בטוחה שתהיה את התמיכה ואתה תמשיך להיאבק. אבל שום דבר מזה לא קרה. ויש לי עוד כל כך להגיד ולפרוק אבל מרוב התסכול והדמעות כרגע, אני פשוט  כותבת. ללא תחביר והגיון רק כותבת.

איך ממשיכים מפה?

ואיפה אתה?

תעזור לי....