רשימת טענות ותלונות, תמצית נרגנות שבועית, רשימה מהמותן ואין לעצור. לא שתיתי (עדיין) לא עישנתי (אין! זין!), לא קוהרנטי.
אני לא בטוח, אבל יש מצב שלא הזכרתי את גלעד שליט יותר מפעמיים בבלוג. לא בגלל שלא מגיע לו, לא בגלל שלא רציתי שיחזור. סתם בגלל שזה היה עצוב לחשוב על בנאדם שתקוע אצל החמאס ומחכה שהמדינה שלו תקיים את ההבטחה שחירטטו לו בטירונות על זה שלא מפקירים פצועים בשטח וכל זה (ספרו את זה למדחת יוסף, השם יקום דמו מכל מי שעמד על הגבעה מול קבר יוסף בזמן שהוא דימם למוות).
אבל גלעד שליט חזר, ואם יש לו שכל הוא יכתוב ספר כשעוד זוכרים מי הוא, יעשה קצת כסף ואז יגדל זקן ושיער ויעוף לחו,ל לאיזה שנתיים שלוש, כשיחזור יכתבו כמה שורות בדף האחורי של העיתון וזהו. עשרים שנה אחר כך יעשו עליו כתבה כמו שעושים למלכות יופי שגמרו תואר שני ועכשיו הן מנכ"ליות של איזו חברה להעצמה נשית או איזה חרא כזה.
לא שטפתי את האוטו חודשים ארוכים, הגשם תפס אותי מתלבט בכניסה למנהרת השטיפה. בטיפה השניה כבר עשיתי פרסה וחשבתי על זה שהכל זה תזמון בסופו של דבר, וגם אם בדרך כלל אין לי כזה, הנה גם לי יש יציאה טובה פה ושם. אחרי זה הגעתי לסופר וגיליתי שאין לי חמישה שקלים בשביל העגלה המזוינת, והתחושה הטובה עברה לי בעודי מחפש עגלות נטושות בין המכוניות. מצאתי בסוף, אבל נרטבתי כמו כלב.
ומחר אולי שביתה, ואלוהים אולי מרחם על ילדי הגן אבל על ההורים שלהם בטוח לא, ומי יקח ומי יחזיר וכולי וכולי. ואני, אין לי כוח, באמא שלי שאין לי, אני בוהה באקסל, בוורד, בכל האופיס המחורבן הזה, וכל מה שיש לי בראש זה אם גובה הגלים יותר או פחות ממטר, ואם המים כבר קרים ואפשר כבר ללכת לדוג קלמארי. אני מתגעגע ללילות הקרים, לבד, עם תרמוס וחרמונית מול ים שחור וקר, וצלליות הדיונונים במים, זוהרים, מי שמנצח - או הולך הביתה עם שקית מלאה בדיו ויצורי גומי, או נופל למים וזוכה בהזדמנות להטיל את הדור הבא.
אני אוהב את הלילות האלה. נעים בחרמונית וקפוא בחוץ, העולם מצטמצם לזריקה וגלגול וסיגריה נוספת, הכל נוזל, הכל מתערבל, לא נשארת לי מחשבה רציפה אחת להיתפס עליה חוץ מהציפיה למשיכה המוכרת, המשקל בקצה החכה, היצור הנושף והמתפתל, מפלצת קטנה שעולה מן המים, מתיזה דיו שחור על החול, מהבהבת באלף צבעים ומתה. זה אכזרי ויפה באותה מידה. זה גם קצת מסריח, אם לא שמים את זה ישר בשקית.
אתה מרוצה מהטלפון, שואל האיש ליד הקופה. אני אומר לו שכן וכמעט לא נעים לי להגיד לו שעל הזין שלי הטלפון, ומה אכפת לי שהוא יקר, זה מהעבודה ובא לי לשבור אותו כמה פעמים ביום, אבל הוא בשלו, וזה יותר טוב מאייפון או שאייפון יותר טוב מזה, ואני אומר לו ואללה לא יודע, לא היה לי אייפון. תתחדש, אומרים שזה מכשיר בנזונה. תודה. המכשיר בתגובה מתכבה כי נגמרה לו הסוללה והוא אומר שזה הקטע במכשירים האלה, אתה לא יודע. לא, ואללה לא ידעתי. צריך מטען בכל מקום, הוא אומר. שיהיה לך. תודה, אחינו. אני יכול לפניך, יש לי כולה חמישה דברים. בכיף, לאן אני כבר ממהר, זה לא שעכשיו שמונה בערב ורק חזרתי מהעבודה מישיבה אלק דחופה בנושאים אלק דחופים ועכשיו אני אקבל מכת פרצפת שניה אחרי שאכנס בדלת עם שבע עשרה שקיות מחורבנות כי אני תמיד שוכח את הירוקות הסביבתיות האלה.
חוק נגד אנשים שמוציאים את הכלב שלהם לטיול אחרי עשר בלילה. תזדיינו, יא חבורת אפסים, קודם כל איך נתתם לכלב להתאפק עד עשר בלילה, ואחרי זה כי הכלב המזדיין שלכם לא קולט שעכשיו עשר בלילה והוא נובח, יחד עם הכלבים המזדיינים של האפסים האחרים, וכל זה בשני מטר גן ציבורי שיש לי ליד הבית, ובאמא שלי אם זה היה בארצות הברית אתם והכלבים שלכם הייתם מטרות במטווח שוט גאן בסגנון חוםשי שהשכנים פה היו מארגנים לכם על התחת. אבל אין לי שוט גאן והכלב שלכם עושה לי חור בראש. למה שלא תעשו כמוני שתקחו חתול, אין רעש, אין חרא על המדרכה, רק שערות על כל הבגדים וחתיכות של ג'וקים מתים על הרצפה, ואף אחד מחוץ לבית שלכם אפילו לא יודע על זה. על הג'וקים, כמובן, כי על השערות כולם יודעים.
אני לא ממש מבין למה אני ממשיך לחזור לפה, אבל זה כמו החור הזה בכיור, לא הגדול למטה, הקטן שבדופן האחורית, כשהמים מגיעים גבוה מדי, יש להם לאן להתנקז. הבלוג הזה הוא החור בדופן האחורית. המים מגיעים לי עד האף, אני כותב משהו. פחות דפוק מטוקבקים בוואיינט, יותר דפוק מלראות 5 פרקים של Lie to me ברצף כל ערב ולגמור שלוש עונות בשבוע וחצי. אחלה סדרה, אגב, חבל שחוסלה. קטע דפוק, הרייטינג באמריקה. ירדת בחצי אחוז, יאללה סוגרים, תעשו עונה של שבעה פרקים, תאמינו לי לי זה עולה יותר. וכל זה בזמן שזבל כמו קים קרדשיאן וגלי וכל החרא של הריאליטי ממשיך לעונה 18 או משהו, לך תבין.
החורף בדרך, הוא הולך לאט אבל יגיע, מאכזב כרגיל, קר ורטוב בדיוק במידה שגורמת לך להרגיש אומלל אבל לא במידה שתגרום לנודניקים לסתום כבר עם הקמפיינים לחיסכון במים. לכו תזדיינו, עד שהמדינה לא תיקח חזרה את הרשיונות ממי עדן ונביעות אני אבזבז כמה מים שיתחשק לי.
חלפו ארבעה חודשים מאז שהייתי באמסטרדם. קפיצה קטנה, משהו שאנשים אחרים סופרים פחות מסופ"ש באילת, והזדמנות מצוינת להכיר שוב באמת - זאת לא הארץ המובטחת, זה לא עם סגולה, ואם החיים היו מונופול בגירסה הישנה, אנחנו נשארנו עם אילת וטבריה, שאף אחד לא רצה לבזבז עליהן כסף, וגם אם נפוצץ את כל הרחובות במלונות, מה שיצא לנו זה כרטיס שאומר שצריך לשלם מס שבח, שישתה לנו את כל הכסף וישלח אותנו לפשיטת רגל. ההולנדים, לעומת זאת, כנראה לא יודעים איזה מזל יש להם, רוכבים על האופניים שלהם בפרצופים אדישים, בלונדיניים ויפים, גבוהים ורזים וכנראה שעד גיל 45 לא מתקמטים, לא צועקים, לא כועסים ומחייכים אליך גם אם אתה קונה מים מינרליים בסופר וגם אם אתה קונה שני ג'וינטים בגודל של בננה בשבעה יורו. ואז נופל לך האסימון שמחר חוזרים ומחרתיים כבר דו"חות ולקוחות ופקידות קבלה נפוחות, ובא לך לעשן ג'וינט בגודל של עץ בננות, רק שידחק את הזיכרון הזה לפינה שלא יצא ממנה עד שננחת. אני אוהב את אמסטרדם.
מעניין כמה שגיאות כתיב היו לי. לילה טוב.
נ.ב.
בחיאת ראבקום, מי זה שישב ב-12 לאוקטובר וחרש פוסטים משנה שעברה? למה? זה אוכל אותי, הדברים האלה, אני חייב להבין למה אתם עושים את זה. באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
