בשנים האחרונות חוויתי פרידה משלושה אנשים אהובים שעיצבו את מי שאני. אבא. סבתא. אח של סבא שהיה על תקן בערך סבא.
המוות של סבתא בספטמבר 2015 היה טיפה מפתיע. עוד יותר מפתיע שהוא הפתיע כי בכל זאת היא הייתה בת 96, אבל בכל זאת, היא הייתה במצב טוב ואז התפרקה ותוך כמה ימים קשים נגמרה.
וזה היה עצוב, אבל גם לגיטימי, כי המוות הוא חלק מהחיים.
יש הרבה שרציתי לדבר איתה ולא עשיתי, ואין מה להצטער כי זה כבר אבוד.
דוד שלמה היה איש בריא סך הכל (חוץ מסרטן שכנראה היה לו והוא לא חשב לספר לנו עליו) שמבחינתנו היה צוק אדיר כל החיים. הוא לא קם בבוקר מהמיטה, פונה לבית חולים, היה רוב הזמן מחוץ להכרה ומדי פעם הבליח. כעבור חמישה ימים עבר. המוות שלו, לא היה צפוי מבחינתנו, כי גם בגיל 91 שלמה התנהל ביום יום כמי שהמוות לא נוגע אליו, כך שגם אם היו בעיות בריאות פה ושם, הוא אמנם עשה קרעחצן אבל לא נתן לזה את קדמת הבמה.
הייתי שמח לבלות איתו יותר כי הוא היה איש חכם ומצחיק. והיה הרבה שלא שאלתי אותו. אבל הוא כבר איננו.
המוות שלו, מבאס ככל שיהיה, גם כן עצוב וחלק מהחיים. נפרדנו גם משלמה.
אבא יוסי היה איש עסוק שבגיל 48 וקצת חטף דום לב ומת לכעשרים דקות. ואז חזר בחזרה במה שהוגדר כנס רפואי.
במשך תקופה של שנתיים עברנו איתו שלבים של מוות, לידה מחדש, וכניסה לשלב שהרופאים הכריזו עליו כקומה אבל היה בתחלס גלגול נשמות או הצפת תודעה או מה שזה לא יהיה .
עברנו איתו במספר מוסדות רפואיים. בבילינסון שם הגיע והוצל על ידי צוות הטיפול הנמרץ הלבבי שם. ואז למחלקה פנימית ששם רופא מטומטם הכריז שחבל מאוד שהצילו אותו - אבא שמע את זה והפסיק לאכול ועבר להזנה דרך זונדה (לעומת הזנה בכף באופן כמעט עצמאי בחצי שעה אחרי שהוא חזר לחיים בטיפול הנמרץ).
אחר כך ניסינו להעביר אותו לבית לווינשטיין ונכשלנו כי היינו בקופת חולים מכבי שהעדיפה להכריז על גבר בן 48 כנטול סיכוי לשיקום אמיתי (כי בית לוינסון עולה להם יותר כסף כי זה של קופת חולים כללית) אז שלחו אותו ל"שיקום" במחלקה הסיעודית ב"עד 120" בראשון לציון. הגיהנום של דנטה שאליו מגיעים קשישים וצעירים סיעודיים חסרי מזל. שם חווינו תקופה קשה ואכזרית עד שאחותי הקטנה, בת 12 כולה, הבינה שהצוות הרופאי המנוול שם היה מזריק לו חומרי הרגעה פסיכיאטריים בטונות כדי שהוא יהיה כמו שאר הצמחים שם.
נלחמנו והצלחנו להעביר את אבא לבית לווינשטיין. שם נתקלנו במלאכים עלי אדמות שבתקופה קצרה של כמה שבועות של אשפוז במקום ואחר כך כמה חודשים של טיפול במרפאות יום, עזרו לאבא לחזור לחיים על אמת.
אבא שוקם ומאדם עובד ומאוד עסוק עם המון לחץ הפך לאיש פנוי ויוצר. בזכות המשפחה ולא מעט בזכותי שבדיוק השתחררתי והייתי זמין להליך השיקום שלו, קיבלנו את אבא חזרה לחיינו.
בזכות ביטוח מנהלים טוב אבא המשיך לפרנס (זה הזמן להמליץ על ביטוח טוב, כי בלעדיו היינו מוצאים עצמנו ברחוב) ובזכות אמא שפרשה מהעבודה שלה והכריזה שהם עכשיו רשמית זוג פנסיונרים, הם החלו תקופה של המון יצירה, טיולים, פעילות חברתית, קונצרטים ומה לא.
ולמשך תקופה של 17 שנה, (עם כמה מעידות רפואיות פה ושם) היה לנו את אבא. אחר מכפי שהיה כשהיינו ילדים. אבל היה לנו אותו.
ואז החלה הדרדרות שלקחה שלוש שנים.
הוא הפסיק לצאת מהבית. איבד יותר ויותר מהתפקוד שלו. נפל המון פעמים והייתי בא באמצע היום ועוזר לאמא להרים אותו מהרצפה, כי הוא היה איש גדול.
בשלב כלשהו הגיעה לבית מטפלת עבור סבתא, שסייעה גם עם אבא. אחרי שסבתא מתה, רסילה המטפלת נשארה לעזור עם אבא, שכבר היה סיעודי לחלוטין.
הכבוד העצמי ניטל ממנו על ידי מצבו הרפואי שהדרדר אל מול עינינו. הוא איבד את החשק להמשיך כי הוא ראה את בגידת הגוף והבין אותה.
הוא העדיף להיות רוב הזמן ספון בעולמו, אך מדי פעם שיחרר איזו בדיחה שגלגלה אותנו על הרצפה.
אבל רוב הזמן הוא לא באמת היה איתנו.
ואז הוא חטף דלקת ריאות. בית חולים. אתם יודעים שיש לו סרטן? בואו ננתח. לא, בואו לא ננתח, הריאה כבר גמורה לחלוטין. ואבא חיכה שדניתוש ביתו הקטנה תגיע לארץ להיפרד. והיא הגיעה למחרת או למחרת וחצי, והייתה איתו. והתאספנו כולנו ובכינו ונפרדנו ושחררנו. ובלילה הוא עבר הלאה ומת.
אז הנה, איך כל זה משתלב לפרידה מישראבלוג?
הבלוג שלי כאן התחיל כבלוג תמונות כי חברים לעבודה בנענע אמרו לי תפתח בלוג, זה מגניב.
אז פתחתי בלוג, אבל קראתי לו censored כי לא התכוונתי לשתף בו מעצמי, כי היו לי חיים לא פשוטים ורציתי להתעלם מהסיבוכים.
פתחתי בלוג צילום גם כי הייתה לי מצלמה דיגיטלית וגם כי רציתי לעשות לעצמי קידום מכירות לבסטת הצילום שהייתה לי בנחלת בנימין.
למה צילום? בין היתר כי לכתוב היה לשתף בדברים שעברתי, וב-2003 כשפתחתי את הבלוג כבר היינו עם אבא אחרי התקופה הקשה, והייתי בתקופה טובה. ואת הצילום קיבלתי מאבא.
לגבי כתיבה, היה לי אז את נענע שם כתבתי וקייבלתי על זה כסף וחשבתי שבלוג צילום זה הדבר בשבילי. וצדקתי. וצדקו גם חבריי למערכת נענע, עידו קינן וצביקה בשור: היה ממש מגניב פה.
ואז החיים של כולנו עברו למקום אחר. בעיקר לפייסבוק, אבל גם הקטע הזה שנהיינו הורים ואנשים עסוקים וכל מיני כאלה, ופשוט נטשתי את ישרא. כמו רבים אחרים וטובים מהקהילה הקסומה שכוננו כאן.
לפני כמה ימים כשהודיעו שסוגרים פה את הבסטה, נכנסתי לגבות והשרת לא הגיב. אחר כך ראיתי שפרסמו שעדיף פשוט לגבות כל שנה בנפרד.
היום לקחתי פסק זמן מהעבודה ואמרתי שאנסה עוד פעם לגבות וזה עבד.
כשגיביתי את הבלוג, שנה אחר שנה, ראיתי איך השנים הראשונות היו עמוסות תוכן ופעילות ודיאלוג ואיך עם השנים הפסקתי לפרסם, והיו פחות תגובות. ואז זה הפך רק לחגשמחשנהטובה.
ומ-2014, אז היה רק פוסט אחד בודד ששאלתי אם יש כאן מישהו, לא פרסמתי פה כלום עד היום.
אז זוהי בעצם פרידה מישראבלוג. תודה על הכל. היה כיף. ונגמר.
הצלחתי לגבות אז יכול להיות שאעביר את הארכיון הפרטי שלי לבלוג הוורדפרס שכבר הכנתי מראש בשביל זה - הצביץ השואג. ויכול להיות שלא, לא יודע.
נפרד גם מהתואר censored, כי אם פעם בימי MIRC הכל היה עם מסיכות ויצרנו חברויות מדהימות על פני התבל, הרי שבישרא עדיין בחרתי להיות מצונזר וגלוי אך חסוי מהעולם. ואילו היום, בואך 2018 הרי שאין יותר פרטיות. המושג הזה סוג של איננו עוד.
וגם אני חש כבר בנוח להתערטל כאן מנטלית לקראת פרידה.
לספר על הפרידות שעברתי בשנים האחרונות מהאנשים האהובים הללו ם את הפרידה מישרא בפרופורציה. היה פה כיף, אבל זה נגמר תחלס לפני שנים.
אם נשקע בנוסטלגיה לא נוכל להתקדם. ועדיף לדעתי להתקדם.
אז יאללה, צילום אחד אחרון לפרידה, משהו שצילמתי הלילה בטיול עם הכלב. כבר 5 שנים מאז שעזבתי את תל אביב, ובהתחלה חשבתי שבראשון הכל סטרילי ולא יהיה פה דברים מעניינים לצלם. אבל איפה שיש אנשים, יש עניין, גם אם יותר מאתגר לאתר אותו.
בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף.
ממנטו מורי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
