וואו, התקפה! עוד פוסט.

אתמול נפחה בי רוח ההתנדבות (טוב, לא מדויק, זה קרה לפני חודש ויצא לפועל אתמול) והצטרפתי לסיירת ההורים של הישוב שלי. קבוצה של הורים מסיירים בין הפארקים, מחלקים לילדים דברי מאפה (עודפים של המאפייות שנסגרו לשבת) ותה קר, ובודקים שהכל בסדר. הגישה של הסיירת בישוב שלי היא לא להטיף מוסר או לתקן את העולם. רק להציץ ולהרגיש שכל הילדים בטוחים, ולתת להם הרגשה שיש מישהו שדואג להם, שאפשר לפנות עליו לעזרה (למשל אם דואגים לאחד מהילדים בחבורה ששתה יותר מידי, או פוחדים לעבור את הפרק בחושך).

היה סבבה, משמרת שקטה מאוד. הילדים שמחו לראות אותנו (להפתעתי), דיברו, סיפרו, והיו חמודים להפליא (חוץ מאחד מעצבן שצפר והרעיש והיה בגישת "למה מי אתם").

ועוד לגבי הפוסט של אתמול: בכנס גם דיברו על הפצת הבלוג דרך רשתות חברתיות. רשתות חברתיות ברבים! אני בקושי מסתדרת עם רשת אחת. כל רשת והאופי שלה, השפה שלה, הדרך שלה ליצור קהילה. הסתחרר לי הראש.

אולי בגלל זה קשה לי להיות בשתי בלוגיות במקביל, אני לא כל כך מולטי טאסקינג.

סליחה חברים שאנ'לא כאן. הצרפתי למערך הבלוגים הלא אנונימים והפייסבוק, מה שמונע אותי מלכתוב על בעלת הבית שלי למשל, שתהיה בריאה.

בשבוע שעבר הייתי בכנס הבלוגרים. אחד הנושאים החמים היו "איך להרוויח כסף מהבלוג". זה היה קצת חסר פרופורציה משום כשנשאל הקהל מי עושה כסף מהבלוג הצביעו אולי שניים (וגם הם לא נשאלו מה פרוש "עושה כסף"). 

רצה הגורל ולפני כשבועיים פרסמתי פוסט, במסגרת עידוד היזם הקטן, על חנות קטנה ומתוקה. כמובן שעשיתי את זה בהתנדבות. הפוסט עשב קצף וגלים אבל מעבר לכך קיבלתי כמה וכמה פניות לכתוב על עסקים (תמורת "טובות הנאה"). מישהי כתבה לי שיש חנות מקסימה בת"א, עוברת מדור לדור, כמו פעם,  שאני ח-י-י-ב-ת לראות ולכתוב עליה. כששאלתי מה הקשר שלה למקום היא הודתה שהיא אשת יחסי הציבור של המקום "אבל החנות מקסימה באמת".

אז יש כמה גרושים לעשות מכתיבה, ואפילו לרגע (מתוך יסורי מצפון) שקלתי, מדור לדור נשמע טוב,  אבל זו לא כתיבה שאני רוצה לעשות. בלוג הוא יצוג שלך לעולם ואני לא אשת-לייפסטייל שכותבת על חנויות מקסימות-מהממות-נפלאות בהזמנה. תשאלו אותי על מה אני כותבת? אצלי זה באמת מסובך.

חבל חבל חבל חבל. בעולם אוטופי כולכם (טוב לפחות חלקכם) הייתם מקבלים כסף על הכתיבה היפה שלכם, על ההנאה שאתם גורמים לאחרים! ומצד שני, באמת שהפכנו לעולם שהכל הכל הכל נמדד בכסף, ולכן קשה להסביר למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן על כתיבה שאים שכר בצידה.