אבל מה כבר אפשר לספר על הבלוג? מלאו לו שנה, חגגתי בו כבר שלושה ימי הולדת, הוא היה המרכז הרגשי שלי בתקופה מאוד מדורדרת בכיתה ח' והוא היה לי מקור לצרות בזמן שהייתי מסוכסכת עם חברות. כי כמובן כתבתי את כל מה שאני חושבת, אבל הכל.

אבל בסופו של דבר אני בן אדם שבאמת לא מתמיד. בכלום. לא בלימודים, לא בתחביבים, לא בהבטחות. מזל שור טיפוסי כזה.

אבל שנה לבלוג הזה באמת מפתיעה אפילו אותי, היו איזה.. 5 בלוגים לפניו שחודשיים לא החזיקו. ואין לזה שום קשר, כמובן, לעובדה שהתחלתי פה ילדה בת 11 סטייל אוהדת קלי קלרקסון.

הכתיבה שלי החליפה סגנון הרבה, תמונות תפסו מיקום מאוד משמעותי בפוסטים, והשם של הבלוג בכלל אומר הרבה עליי ועל התקופה הזו בחיים שלי.

הכינוי שלי, היילי, לא אומר שום דבר מיוחד. כמובן שמעבר להיותו שם מאוד יפה בעיני, הוא גם השם של הבת של אמינם. הו.. הו אמינם. 3>


את הצילום גיליתי באמצע כיתה ט'. 
אני בן אדם אומנותי מטבעי (וזה בא על חשבון השכל הריאלי, ומתבטא בציון במתמטיקה), ואני גם מציירת לפעמים, אבל מה שמשך אותי לצילום היה העובדה שלא כמו באומנות שאפשר לפשט הכל עד לכדי כאב ראש רציני, בצילום ישנה פשוט מציאות- אבל מציאות יפה יותר.
ההתמקדות שלי בצילום היא אנשים ודוגמנות. לא כי אני מזלזלת ביופי של הטבע חלילה, בגלל שאני חושבת שאנשים הם הדבר שהכי קל להזדהות, להתפעלולהתרגש ממנו.
נוף הררי לא אומר לי הרבה מעבר לתמונה יפה ויזואלית.

 

ולמען הרשמיות:

הבלוג נפתח באוגוסט 2008

והדף הזה נכתב ב8 במאי 2009. :)
ושוכתב ב12 במאי 2010 . :)