יום אחד, נסעתי עם המשפחה לטיול. הטיול הזה היה בתקופה טעונה מאוד בחיים שלי. אני חושב שבזמן הזה היו לי הכי הרבה מחשבות/רגשות/צפיות/פנטזיות משוגעות/חלומות בראש שכבר לא יכולתי להתעלם מהן. הרגשתי עומס יתר על עצמי ולא הייתה לי דרך להתמודד עם זה. את כל המחשבות האלו גם אי אפשר פשוט לספר לאף אחד, וזה בגלל שאלו לא דברים מוצקים. אלו לא מחשבות פרקטיות, אלא כל מני "קשקושים" שבמוח. אף אחד לא ירצה לשמוע דבר כזה, וגם אם כן, בלתי אפשר להוציא אותן במילים פשוטות.

אז התיישבתי ופתחתי נווטפאד ישן במחשב, וכתבתי את הסיפור הראשון שלי. הסיפור הזה לא היה עליי, ולא היה על משהו שקרה לי או על מישהו שאני מכיר, אבל הוא היה אני. קראתי את הסיפור וראיתי את עצמי שם, בדרך כזו או אחרת. לא התייחסתי לסיפור הזה ברצינות, וחשבתי שאף אחד אחר לא ייתיחס אליו, ואז ראיתי את התגובה על הסיפור הראשון.

"וואו."

זהו. התגובה הראשונה על הסיפור הראשון (למרות שתכלס, הוא לא היה "וואו" בכלל). מאז אני ממשיך לכתוב. הסיפורים הם לא דברים שאני בעדם או נגדם, הם לא מתארים מישהו שאני מכיר או את עצמי. הם פשוט תרגום של המחשבות שלי למבנה מסויים שרק כך אני יכול להוציא אותן. התחלתי מסיפורים קצרים, ואחר כך גם שירים ספרותיים, סיימתי לכתוב ספר עם עלילה רציפה, וגם התחלתי עם פרוייקטים של כתיבה למוזיקה (מילים לשירים). גיליתי שלכתוב, בשבילי, זה לא רק תחביב - זה צורך. אני כותב כדי לא להתפוצץ מכל מני דברים מוזרים שעוברים לי בראש. והדבר הכי יפה הוא, שכשאני כותב על כל השטויות האלו, אנשים מתחברים למה שאני כותב ואוהבים את זה - דבר שדי הדהים אותי בהתחלה.

היום אני ממשיך לכתוב. אין יום שבו אני לא כותב משהו, למרות שלא הכל מפורסם. חלק נשאר במגרה, חלק עולה לבלוג, חלק אני מעלה לקבוצת הפייסבוק של הבלוג, וחלק אני מראה רק לאנשים בודדים. הכתיבה שלי משתנה עם הזמן, מתפתחת, אבל לעולם לא נעלמת.

אני מקווה שגם אתם תתחברו לסיפורים, שירים, וכל הדברים האחרים שאני עושה פה בבלוג,

ואם אהבתם, תנו לי לדעת מזה. אם יש לכם הצעות לשיפור, גם אשמח לשמוע.

אני מקווה שתהנו מכל רגע,

~הולדר.