הסיבה העיקרית שהבלוג הזה עוד קיים היא שיש פה הכל. ובהכל, אני מתכוונת להכל. אני מתכוונת ליותם, ולירדן, ולמיתר, ולעומר, ולתנועה, ולגיא, ולמעייני, ולאופיר, ולמאיה מועד, לדוסי, להוא הדביל שאני לא אכתוב את שמו, להכל.
אם תחטטו מספיק תמצאו לפחות משהו אחד על כל הדברים שהזכרתי הנ"ל. ואם זה לא כתוב בפוסט זה נראה לעין. ואם זה לא נראה לעין - אני יודעת שזה שם.
הבלוג הזה עבר המון תקופות שלא נזכרו בשום מקום אחר. אפשר לומר שהבלוג הוא מעין שריד של התקופות ההן, אנקדוטות, מחשבות, תחושות שהצלחתי להעביר כאן ולא בשום מקום אחר.
אין לי את הלב למחוק כלום. מדי פעם אני עוברת על הארכיון, צוחקת מהדברים שכתבתי לפני שנתיים-שלוש. אבל אני לא מוחקת, כי זו מי שהייתי אז. אז חשבתי שזה מגניב, ואם לא מגניב - אותנטי לאותה תקופה. וזה באמת אותנטי.
אני לא יודעת כמה אפשר ללמוד עליי מבלוג. אף פעם לא ניסיתי ללמוד בנאדם שלם על-פי הבלוג שלו.
למרות שלפעמים אני מרגישה שאת הדברים הכי כמוסים שלי אני כותבת כאן, לפעמים בצורה שרק אני מבינה.
הבלוג הזה יקר-ערך עבורי, למרות שאולי שעבור מישהו זר שיקרא כאן זה יהיה נונסנס מוחלט. אבל זה בסדר.