Boy Anachronism

מה הפואנטה שלנו? למה אנחנו כאן?

יש המון תשובות לשאלה הזאת, תשובה אחת שאני מקבל היא - אני לא יודע.

ואני לא יודע, או לפחות נראה לי לפעמים שאני לא יודע.

אני לא יודע למה אני כאן, בשביל מה אני קיים.

הקיום שלי נראה ומרגיש כל כך קטן וחסר חשיבות.

בעצם כולנו כאלה, קטנים וחסרי חשיבות.

אז מה אנחנו עושים? ממלאים אותו! את הקיום שלנו, אני מתכוון.

וככה אנחנו לומדים, עובדים, מתפתחים, אוהבים, כואבים...

בהתחלה כי אנחנו חיבים, איזה ברירה אחרת יש לנו בכלל?

חלקנו ממשיכים ככה כל החיים, כי הם חייבים.

וחלקנו מוצאים מטרות, לומדים לאהוב את הלמידה והעשייה.

ואז אנחנו יוצרים.

ולפעמים אנחנו משנים חיים של אחרים, גם בדברים הקטנים.

אני לקחתי את הריקנות שאני מרגיש, ומילאתי אותה.

לקחתי צבע, והשפרצתי אותו לתוך החלל השחור שבתוכי, מילאתי אותו שלל צבעים.

לקחתי מוזיקה, מבחר עצום של שירים ואמנים וסגנונות, והם מתנגנים לי בראש ללא הפסקה.

לקחתי שלטים, ומגפונים, סטיקרים וסיסמאות. מאבקים שאני מזדהה איתם, ומילאתי את החלל הריק בעשרות ערכים ועקרונות.

לקחתי בדים, ומתכות, וספרים, ודבק, ופיסות נייר, ודפים לבנים חלקים. לקחתי חתיכות של דיקטים ושל פרספקס, פלסטיקים וחומרים אחרים, והם מרחפים להם שם בחלל, מדי פעם הם יוצאים צורות חדשות, או נוגעים ומתערבבים, ויוצרים יש מאין.

ואז לאט לאט הכנסתי אנשים.

לתוך המוזיאון הזה של עצמי, בכניסה למוזיאון יש כלוב.

הוא קטן ביחס לאדם, עשוי עץ חשוף ולא מעובד, הוא מלוכלך ואפרורי.

בתוך הכלוב יושבת גרסא שלי. טינופת בכלוב.

השיער שלי פרוע וצבעוני, לכלוך על הפנים ועיגולים שחורים מתחת לעיניים.

אני לבוש מן כותונת ענקית מלאה צבעים, צבעים יפהפיים. והידיים שלי קשורות סביבי כמו בכותונת משוגעים.

אנימנסה לדבר, אבל כל מה שיוצא הוא מן שאגה, מן קול חייתי ומפחיד.

אני מנסה לבקש עזרה, אבל אף אחד לא מבין.

הם עומדים שם וצוחקים, מתגרים בי, מנסים להאכיל אותי. ואני מגרש אותם, אבל הם חוזרים, ומביאים איתם עוד ועוד.

הם מסתובבים שם, נוגעים בלי לשים לב, לפעמים גם בדברים שלידם שלט "נא לא לגעת"

לפעמים הם משאירים מזכרות, לפעמים הם נשארים רגעים ספורים, ולפעמים הם פשוט נשארים שם בפנים, מוצאים להם חדר שכולו הם.

מדי פעם עובר מישהו ורואה בי משהו אחר, רואה שם אדם, כואב ובודד ולכוד.

לפעמים מישהו רואה בי משהו יפה, משהו שהוא יכול לאהוב.

ובמקום לצחוק או לפחד, האדם הזה מושיט יד, בעדינות, ומלטף אותי.

הוא נוגע בי באהבה ודאגה, אומר מילים מרגיעות ומעודדות.

האנשים האלה תמיד נשארים, גם אם כמה בחדרון, גם אם הם באים והולכים, החדר שלהם תמיד נשאר שם.

לפעמים באופן פתאומי או פתאומי פחות, אחד מהם עוזב, ולא חוזר.

ואז נשאר מן חדר ריק, מלא בזיכרונות. לפעמים אני מנסה למלא אותו בדברים אחרים, אבל זה לא כל כך עובד.

וככה אני יודע למה אני פה, בשביל האנשים בתוכי, עמוק בלב.

בשביל היצירה התמידית בתוך הראש שלי.

בשביל לספוג עוד ועוד וליצור עוד ועוד.

ולנסות לשנות את העולם, לנסות ולבזוק מעט אושר על אנשים, ולפעמים אני מצליח.

ומספיק שנגעתי באדם אחד, מספיק ששיניתי את החיים שלו אף לו במעט, לחיים שלי ישנה משמעות.

כשאני אמות, אני אוכל להסתכל לאחור, ולראות את כל מה שעשיתי, כל האנשים שנגעו בי ואני בהם.

כל היצירה והרעיונות, כל הדמעות והאהבה. אני אראה חיים מלאים במשהו, משהו שאהבתי ושנאתי, אבל מעולם לא נשארתי אדיש אליו.

ואני אדע שהייתה לי סיבה להיות פה.

החיים שלי לא עברו כבזבוז.