יש דברים (לא נעימים במיוחד) שאנשים צריכים לעבור פעם אחת (לפחות) בחיים שלהם. אחד מהם זה פוסט ההכירות. 

בהתחלה אני אכיר לכם אותי באופן שיטחי שם (רותי) גיל (12) אבל אני גם אכתוב שאני בוגרת לגילי, כי זה נורא בוגר לפתוח בלוג ולספר כמה אדוארד מדימדומים חתיך (הוא לא. הוא באמת לא.) ואז אני אספר לכם על אהבת חיי (אין כזאת) או לחלופין - אתלונן על כמה שאני בת 12 בודדה, עצובה, גלמודה. ואז אני אספר לכם על מה שאני אוהבת (הייתי כותבת שוקולד, אבל זה נדוש. אז... אני באמת אוהבת סוגריים, זה מגניב). אח"כ אני אספר לכם מה מטרת הבלוג (להפיג שעמום של ילדה מסכנה בת 12 שחולה ביום שישי בצורה מעצבנת ביותר ועם שתיי תרופות שונות בו זמנית שגורמות לה להריגש כמו זומבית ומאוד לא יציבה, כ"כ לא יציבה שהיא יכולה לפתוח בלוג).

ואז אני אספר לכם את סיפור חיי המרגש, (אך המצוץ מהאצבע) כ"כ מרגש שיגרום לי להתקבל לדה וויס (גדלתי עם זאבים) אבכה ווירטואלית, ואגרום לכם להרגיש אשמים. 

ואז - בתפנית דרמטית - אני אפנה לכיוון אחר, בזמן שאתם עדיין המומים מהסיפור, ואספר לכם שזה מדהים שזה הבלוג הראשון שלי (זה לא) וכמה אני מתרגשת (אני לא, סילחו לי).  

אז זהו, 

אני רותי, אני בת 12. לא גודלתי ע"י זאבים. 

פה אני אתן לכם מילות סיום (מקווה שתהינו או, לחלופין, הגרסה התוקפנית, אני רותי ואתם לא חייבים לאהוב אותי) 

אז אני רותי, אני מקווה שתיהנו ואתם כן חייבים לאהוב אותי.