בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אום (ॐ) ושלום

הקטע הזה בטיוטא מאז החל להיכתב ב-8 בפברואר 2015, 10:44 שעון ישראל. נטשתי אותו בזמן הכתיבה שכן מאז הטיול לנפאל ב-2014 הספקנו לבקר באיים האזוריים (גן עדן עלי אדמות, רק בלי התיירים וכל כך קרוב לבית), וייטנאם (טוב, בטקה לא הצטרפה אלי לשבוע בסייגון כי לא היה לה מספיק חופש מהעבודה ואני הייתי חייב לפקוד ארוע משפחתי), יפן, ניו זילנד ושוב יפן (פעם שלישית בחיי, בדיוק חזרנו, עדיין המדינה הכי כיפית לטייל בה) והס מלהזכיר גיחות קצרות לפריז, קופנהגן, מקדוניה, דבלין ואפילו שני ביקורים חטופים בישראל ואינספור ביקורים בסלובקיה וטיולים באיים הבריטיים. שלא לדבר על כמה פעמים הספקנו להקיף את השמש ואיך זזנו ממש מהר מסביב לחור השחור הענק שבמרכז שביל החלב. ואיכשהו זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו תקועים במקום. בהקשר הזה ועם זה שדי נטשתי את הבלוג לא הרגשתי דחף עז להשלים ולפרסם את הקטע.

ועכשיו הודיעו באופן דרמטי שישראבלוג, ישרא-בלוג כפי שלוגו האתר מציג, עומד להיסגר לעולמי עד בעוד מספר שבועות. אז הגיעה השעה לפרסם את הקטע, גם אם לא אסיים לתאר את כל החוויות מהרפובליקה ההינדית (לשעבר הממלכה ההינדית) שבשרשרת ההימאלייה כפי שרציתי, לפחות הטיוטא החלקית מאוד (למעשה כתבתי רק על היום הראשון והשני בטיול בטרם נטשתי את הקטע) תראה אור לזמן קצר.

אז ישראבלוג נסגר. מבחינתי הוא נסגר לפני מספר שנים. הוא התפוגג בתהום הנשייה. מוות, בדרך כלל, אינו עניין פתאומי אלא דעיכה מתמשכת שנמרחת לאורך חודשים אם לא שנים. כשמישהו (או משהו) מת, אנו נוטים לתאר זאת כמכה פתאומית, דבר לא צפוי, זאת אף על פי כך שכל חי סופו למות ואנו יודעים זאת. אף על פי כך שעדיין לא מצאתי את מותי, כך גם אתם אם אתם קוראים שורות אלו, בתוך תוכי אני יודע שזו שאלה של מתי ואיך, לא שאלה של האם. גם אם מדענים יפענחו את הסוד ל״חיי נצח״ (ויש לי כל הסיבות להאמין שזה יקרה בקרוב, כמה עשורים, לכל היותר כמה מאות שנים), מתישהו השמש תתחמם ותרתיח את האוקינוסים, את אגלי הזיעה והדם של מי שיתהלכו פה. ואם בשלב הזה נזנק בין הכוכבים (לשם מה? רוב היקום הוא עויין למדי, אפילו רוב המקומות בכדור הארץ לא נוחים מספיק לספק את חיי המין האנושי), מתישהו היקום יתקרר ולא יהיה לנו מקום בו. אנטרופיה ידידיי, אנטרופיה. בקיצור, לא נהנה פה לנצח, הכל זמני, על זמן שאול וכל מה שאנו עושים, הכ-ל, הוא לשם כאן ועכשיו או העתיד הנראה לעין. אין אנו יכולים לתאר מה יהיה רחוק בעתיד, כפי שבוני הפירמידות לא יכלו לתאר את יוון העתיקה או את המין האנושי כמות שהוא כיום (שתי נקודות זמן שרירותיות במרווח של כ-2,500 שנים האחת מהשנייה)

יתכן ונשמיד עצמנו בקרוב. קים ג׳ונג און ודונלד טראמפ מספקים תרחישים לא כל כך דמיוניים. גם רוסיה התנערה לא מזמן מכל מיני הגבלות שלקחה על עצמה בתום המלחמה הקרה. באופן כללי נראה שהכללים שהחזיקו עד קץ ההיסטוריה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת החלו להשתנות והנה שוב אנו בהיסטריה לגבי ההיסטוריה (למען ההגינות, קראתי לאחרונה שוב את מאמרו המקורי של פוקוימה וקץ ההיסטוריה עבורו אינו גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אלא תיאור צר לפיו המערכת הקפיטליסטית היא שיא ההתפתחות ומדינות לא ינסו להתפתח למשהו אחר. גם לא מצלצל ממש נכון, אבל די לעשות צחוק מנבואות של פרנסיס שלא טרחתם ללמוד לעומק).

אז הבה נשער עולם בו ישראבלוג לא ייסגר במהלך חיינו. כל רבבות השעות שהושקעו על ידי בני תמותה בכתיבה באתר לא תעלמנה בסוף שנת 2017. אז מה? ניקח את הטקסטים והתמונות עמנו במחשב עצום במסע בין כוכבים כדי שאיזה קפטן פיקארד יוכל לחוות את ישראבלוג בחדר הולגרמות משוכלל? אם 2017 לא הייתה שנת סגירת ישראבלוג, מה היה קורה ה-2020? 2100? מי מאיתנו יסתובב פה ב-2150? אף אחד. בסופו של דבר, דבר לא יישאר כאן והשאלה היא רק מי יהיו אלו שיחוו את הסוף בהא הידיעה.

אז כן, יהיה לי קצת עצוב לראות את האתר נסגר. אך עם יד על הלב (ועכשיו שוב על המקלדת), האתר היה בדמדומים, בפרפורי גסיסה, מזה זמן כה רב שדי התרגלתי ליום שאחרי.

So without any further ado, הנה מה שהספקתי לכתוב על הטיול בנפאל לפני שלוש שנים, מספר חודשים לפני רעידת הקטלנית. אם מישהו מהקוראים הוותיקים והמנויים מעוניין או מעוניינת לשמור על קשר, ashmash בג׳ימייל זו הדרך. שלום ותודה רבה על הגפילטע פיש והקריאה פה לאורך השנים (15 שנים!).

אלעד

לונדון, דצמבר 2017.

הנאוטילוס הצעיר של בטקה (בן 110 מיליון ממדגסקאר) מימין והטרילוביט הקשיש שלי (בן 507 מיליון מיוטה). גם הם מצאו את מותם.

זה התחיל בשעת ערב מאוחרת ביום כיפור, 14 בספטמבר 2002 בחיפה. נרשמתי לישרא-בלוג אחרי שקראתי על הדבר החדש הזה, יומן רשת. עוד באותו הערב התחלתי לזהם את האינטרנט בכל מיני הגיגים ומחשבות, פוסטים. ״הגיגים ומחשבות״. אני משתמש בזה כי זה מה שהופיע בכותרת הבלוג במשך כמה שנים (הגיגים ומחשבות מפי אלעד יאיר). זאת בנוסף לכותרת ״בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים״, כותרת שבאופן אישי התאימה מאוד לשנת 2002, שנה שהתחילה בלכתו בטרם עת של אבי, המשיכה במותו של סבי כחודשיים לפני שפתחתי את הבלוג ומותה של סבתי, אשתו, כשבועיים אחרי שפתחתי את הבלוג.

איזו שנה מקברית זו הייתה, שנה שעיצבה ועדיין מעצבת, מעציבה ואף מעצבנת אותי. אך את שנעשה אין להשיב. כשפתחתי את הבלוג טרם מלאו לי 21 שנים והנה בעוד חודשיים אהיה בן 35. 14 שנים הן הרבה זמן. בדיוק שבועיים לפני שמלאו לי 14 שנים ירה איזה אחד שנכון לשעת כתיבת שורות אלה עדיין יושב בכלא בראש הממשלה של ישראל. אני זוכר מה עשיתי ביום ההוא, ה-4 בנובמבר 1995. אני זוכר על מה אנשים דיברו למחרת בבית ספר.

מה עבר עלי ב-14 השנים האלה? קשה לומר, אך אפשר להגיד בוודאות שאני עברתי. עזבתי

התחלתי לכתוב את הקטע הזה בפברואר 2015, בטרם התחוללה בנפאל רעידת האדמה הנוראית שזרעה מוות והרס עצומים לאחר ביקור שערכנו שם בנובמבר אשתקד (2014). מזיכרון אישי מתוק הקטע הפך למין יומן מסע למקומות שאינם עוד. כולי תקווה שרובם ככולם ישוקמו. ערכתי את החלקים שכבר כתבתי והתייחסתי לרעידה ותוצאותיה ההרסניות בתוך הקטע.

לפני שנים רבות, כאשר עדיין הייתי צוציק, גליה עטרי שרה בטלוויזיה שיר על ציפור האבן בנפאל הרחוקה. באותם ימים (האלבום יצא ב-1988 ואני נולדת בסוף 1981, כך שהייתי בן 6-7) לא ממש ידעתי איפה זה נפאל. כמדומני למדתי שיש לממלכה הזו (נפאל הייתה ממלכה עד לא מזמן. אני זוכר איך קראתי בראשית שנות האלפיים בעיתון על כך שאחד מבני משפחת המלוכה ירה בכל השאר בארמון) דגל משונה, היחיד בעולם שאינו מלבני. וחשבתי שיש שם ציפור אבן שיכולה לפרוש כנפיים ולעוף. ילדים נותנים לדמיון להמריא כשהם לא מבינים את האלגוריה.

מעולם לא ממש אהבתי את השיר או כל שיר אחר של גליה עטרי. הלחן של אריאל זילבר דומה להפליא ללחן של רוצי שמוליק (מילים ולחן מאת שמוליק צ׳יזיק) שאריאל זילבר ביצע ולא מתאים לדעתי למילותיה של רחל שפירא שכתבה את השיר, נפאל שמו. השיר מדבר על מקדשים, הרים נישאים, פילים מפוסלים וציפורי אבן רוחניים והמוזיקה משדרת כל מה שגרוע במוזיקה ישראלית פופולרית משנות השמונים. לטעמי נוצר דיסוננס, חוסר הלימה בין התוכן לעטיפה, בין המילים ללחן. ואף על פי כן, הנה השיר לפניכם, כי בכל זאת הוא היה הדבר הראשון שקישרתי לנפאל בגיל רך:

עשרים וחמש שנה הלאה, טסנו בטקה ואנוכי לשבועיים בנפאל. מדובר ביעד שרצינו לבקר בו מזמן, לפחות מאז גילינו את המונטי של קטמדנו, אחת משתי המסעדות החביבות עלינו בדבלין (האחרת היא אגב קונקן, מסעדה הודית) ב-2009. היו לנו תוכניות לבקר שם שנה קודם ולפגוש את ג׳רמי חברי אי שם באמצע הדרך (הוא גר בניו זילנד), אך מכל מיני סיבות זה לא יצא לפועל (עדכון מדצמבר 2017, ביקרנו את ג׳רמי בכרייסטצ׳רץ׳. היה נהדר). וכך במחצית השנייה של נובמבר 2014 מצאנו עצמנו בשדה התעופה של קטמנדו אחרי טיסה ארוכה להונג קונג וטיסה מפחידה מהונג קונג לקטמנדו עם חניית ביניים קצרה בדאקה, בירתה של בנגלדש, אודותיה למדנו רק בשדה התעופה בהונג קונג.

בשבועות שקדמו והחודשים שקדמו לטיסתנו קרו כל מיני דברים שאותתו לנו שאולי טיול לנפאל הוא לא רעיון כל כך טוב. למשל, מפולת השלגים שגבתה את חייהם של 16 מטפסים על הר האוורסט באפריל 2014 עליו לא התכוונו לטפס. או סופת השלגים המפתיעה באוקטובר שגבתה את חייהם של עשרות מטיילים שצעדו להנאתם באנפורנה, אותה שרשרת הרים בה גם אנו תכננו לטייל. תאונת דרכים שהתרכשה באוקטובר בדרך לשמורת לאנטנג ובה אוטובוס נפל לתהום ובין נוסעיו היו שתי ישראליות שמצאו את מותן. וגם ללא קשר לנפאל היינו בדיוק לפני מעבר מהכפר לעיר, מקיימברידג׳ ללונדון שזרק הרבה חוסר ודאות לאוויר. אך החלטנו לצאת לטיול בכל מקרה, משום שדחינו אותו יותר מידי פעמים בעבר וחשבנו שאם נמשיך לדחות את הטיול עד אין קץ, לעולם לא נצא אליו.

מידי יום רשמתי מספר נקודות על חוויות אותו היום וצילמתי לא מעט תמונות. הקטע הזה נועד להרחיב על הנקודות הללו מעט, להמיר אותן לפורמט אלקטרוני ולהוסיף מספר תמונות כדי שאוכל להיזכר. כל התמונות הועלו לאלבום הזה בפליקר. אם מישהו ייעזר בזה לתכנון טיול לנפאל או סתם יתמוגג מקריאת החוויות של בטקה ושלי, מה טוב. אך זה בעיקר תיעוד עבור עצמי. וכעת הקטע הזה מרגיש רלוונטי מתמיד שכן חלק מהמקומות בהם טיילנו, בעיקר באזור עמק קטמנדו, לא ישובו להיות כשהיו לעוד שנים רבות.

מטעמי נוחות אכתוב את הדברים בסדר כרונולוגי. הבה נפתח מעט לפני ההתחלה.

שבת וראשון - 15-16.11.2014 וגם כחודש לפני - מקיימברידג׳ לקטמנדו דרך לונדון, הונג קונג ודאקה

בתור פחדן מחטים קיבלתי לא מעט חיסונים בטרם יצאנו לטיול. באנגליה ניתן לקבל את רובם בחינם דרך ה-NHS אצל רופא המשפחה. בין היתר קיבלתי MMR (לא הייתי בטוח אם קיבלתי את כל שלוש המרכיבים בעודי ילד ובבית הספר איבדו את פנקס החיסונים שלי), דחף לטטנוס, פוליו ודיפטריה,, טיפוס, צהבת (נדמה לי B), למקרה שאצטרך לבקר בבית חולים מקומי. המליצו לנו על חיסון נגד כלבת, רק למקרה שאיזה קופיף יתקוף אותנו. את זה לא ניתן היה לקבל במרפאה שלנו, אז נעזרנו ב-Boots. סך הכל חוררו את אזור הכתף או הזרוע שלי כעשר פעמים ובאופן מפתיע לא ברחתי מהמרפאה באף אחת מהפעמים. הטריק שעבד עבורי הוא לשכב על המיטה בעיניים עצומות מבלי להסתכל על המזרק עד יעבור זעם. למען האמת, מרגע שאני מרגיש את המחט בפנים אני יכול לפתוח את העיניים, הפאניקה תוקפת אותי רק עד הרגע שאני עוד יכול להתחמק.

לתכנון הטיול נעזרנו במהדורה האחרונה של הלונלי פלאנט לנפאל. את הונג קונג אני מכיר כאת כף ידי (הווה אומר, שהיתי וטיילתי בה מספיק כדי לזהות אזורים מרכזיים, הגם שאני לא מכיר כל שביל) אז לא היה צורך במדריך וסמכנו על הידע המוקדם שלי. למען האמת רעננתי את הזיכרון שלי באמצעות קריאה בבלוג. הימים היו ימים (ולילות) של מהומות באזור האדמינסטרטיבי המיוחד של סין. סטודנטים ורבים אחרים הפגינו נגד הממשל המקומי ובעיקר נגד המפלגה הקומוניסטית בייג׳ינג במה שנודע כמחאת המטריות, בשל הניסיון של המפלגה להכתיב את רשימת המועמדים לבחירות הבאות במושבה הבריטית לשעבר. לכן עקבנו אחרי המצב, אם כי מהצלבת המידע שהיה זמין באתרי החדשות, המלצות המסע של השגרירות הבריטית ושגרירויות נוספות והיכרותי עם הונג קונג והמקומות בהם רצינו לבקר לא חששתי שתהיינה בעיות. אבל על כך בהמשך. בכל מקרה, אפשר לצרף זאת לרשימת האותות והמופתים המדומים שזעקו לנו לא לצאת לטיול ומהם התעלמנו.

אמא שלי באה לבקר בלונדון מספר ימים לפני הטיסה (וחזרה לישראל באותה שעה שאנחנו חזרנו לאנגליה, אם כי משדה תעופה אחר) כך שלקחתי חופש ביום שישי והלכתי איתה לכמה מוזיאונים (מוזיאון פטרי לארכאולוגיה מצרית ליד תחנת הרכבת יוסטון היה די נחמד) ובערב אח שלי ובטקה הצטרפו לארוחה במסעדה לכבוד יום ההולדת שלי, או משהו כזה. תזכורת לעצמי, לא לתת לאח שלי לבחור מסעדה רק משום שהוא במקרה עבר לידה...

למחרת לקחנו את הרכבת מקיימברידג׳ לקינגס קרוס ומשם את התחתית להית׳רו, שעה מערבה משם. לא עבר זמן רב והיינו על טיסת Chatay Pacific להונג קונג.

ארוחת ערב במטוס. יקיצה בשעה שבבית הייתה נחשבת לאישון לילה כדי לגלות שבחוץ מתחיל להתבהר ושרשרת הרים מושלגים (ההימאליה?) נמתחת תחתינו. אולי שווה לציין שהזמנתי ארוחה מקבילה לארוחה כשרה, רק לג׳יינים, הדת החביבה עלי, כלומר אם הייתי חייב לבחור באיזו דת, ודאי הייתי מצטרף אליהם, צמחונים שלא מזיקים לאיש או בעל חיים. מה שאומר שקיבלתי שתי ארוחות (ערב ובוקר) נהדרות של אוכל הודי צמחוני. Vegetarian - out, Jain & strict Hindu - in. אני לא חושב שאני יכול לחזור לארוחות צמחוניות רגילות בטיסות הבאות. ולעזאזל המבטים החשדניים שננעצו בי על ידי הודים שישבו לידינו, ותהו מה לי ולאמונתם.

מספר שעות קצר בשדה התעופה של הונג קונג עד הטיסה הבאה הספיקו לארוחת צהריים סינית ולצפייה בשקיעה יפהפיה. הנה היא או שבריר שניה שלכדתי ממנה:

שקיעה בשדה התעופה של הונג קונג

הייתי צריך לרוץ לא מעט כדי להגיע לחלק הזה של שדה התעופה. היה שווה את הריצה. בינתיים בטקה נרדמה על התיקים

בעודנו ממתינים לטיסה, השלט עם מספר הטיסה שלנו ציין שהמטוס נוחת בדאקה, בירת בנגלדש. חשבנו שמדובר בטעות, שכן הייתה זו הפעם הראשונה ששמענו על כך. לא שמנו לב לחניית ביניים כאשר קנינו את הכרטיס. במרכז המידע של קטאי אישרו שאכן לטיסה יש נחיתת ביניים בבנגלדש.

מעט חששתי בשל הדרכון הישראלי שבכיסי. לא שחששתי שיחטפו אותי או יעצרו אותי או משהו כזה. אני חי מספיק שנים מחוץ לישראל כדי לא ליפול קורבן לתעמולה הישראלית ש״כל העולם נגדנו״ וכו׳. אבל בכל זאת, אין להם יחסים דיפלומטים עם ישראל ותהיתי האם בשלב מסויים יעשו לי עם זה בעיות. מספר שעות אחר כך הבנתי שזה היה הדבר האחרון לחשוש מפניו בבנגלדש...

יצאנו לדרכנו לדאקה. הטיסה עברה בסדר והתבקשנו להדק חגורות לקראת הנחיתה. הצוות התבקש להדק חגורות גם כן. ראינו את האורות הלא מרהיבים של הבירה של מה שפעם היה המחוז של מזרח פקיסטן. הגלגלים נפתחו וראינו את הגובה של מעל פני הים הולך וצונח על המסך הקטנטן מולנו.

כ-200 מטר, או שמא 200 רגל, מעל לפני הקרקע המטוס שבר בפתאומיות מעלה והחלנו נוסקים שוב במהירות עצומה. בשלב הזה לא היה לנו כל מידע על מה שמתרחש. חטפו את הטיסה? תקלה טכנית? אנחנו הולכים למות? האם נמצא את עצמנו מפוזרים לאלפי חתיכות על אדמתה הקדושה של בנגלדש? שום חיסון צהבת לא יעזור במקרה הזה. הייתי מתפלל לאלוהי הג׳יינים שיושיענו, אבל לא ממש הייתי בטוח מי זה.

נסקנו לגובה 3,000 רגל, שוב הנמכנו. שוב הגבהנו. זה היה די מלחיץ. בשלב הזה היה ברור לי שיש לכך הסבר הגיוני, אבל מטוסים, כידוע, מתרסקים עם הסברים הגיוניים (ראו למשל טיסת ג׳רמנווינגס 9525 מה-24 במארס 2015). בשלב מסויים הקברניטה סוף כל סוף פנתה אל הנוסעים ואמרה שהמסלול לא היה פנוי ולכן לא קיבלנו אישור נחיתה.

הניסיון השלישי צלח ואחרי כעשרים דקות מורטות עצבים חנינו בדאקה. חלק נכבד מהנוסעים עזבו אותנו. עובדי ניקיון מקומיים פינו את האשפה. מהמידע שהצלחנו ללקט מהצוות, מסתבר שמדובר בעניין שבשגרה. על מסלול ההמראה יש מטוס ובמגדל הפיקוח לא רואים צורך לדווח על כך לצוות האוויר שאמור לנחות על המטוס. בדרך כלל הם נזכרים ברגע האחרון.

מעניין מתי הם לא יזכרו. הם ידועים באסונות שנובעים מרשלנות. כן, מדינה ענייה, אין כסף לתחזוקה, אין כסף לציוד. אך אלה אינם תירוץ לשאננות. בכל מקרה, לא אתפלא אם אשמע יום אחד על אסון אווירי בבנגלדש בעקבות פרה שמתרוצצת על המסלול ואיש לא ראה, איש לא שמע, או משהו כזה. ידענו שרוב הסיכויים שגם בטיסה חזרה נעצור בבנגלדש. שמחנו להמריא לנפאל, יעדינו, אם כי גם שם לא הי לנו ציפיות רבות להסדרי בטיחות.

שדה התעופה דאקה, בנגלדש כנראה הדבר היחיד שאזכה לראות מבנגלדש במהלך חיי

הנחיתה בקטמדו לא זכורה לי לרעה. היה קשה להתעלות על החוויה בדאקה. ירדנו מהמטוס. ויזה לשבועיים (אם היינו נשארים עוד שעתיים בנפאל היינו קופצים למדרגת התשלום הבאה. הרווח כולו שלנו). הבחור שעשה את הויזה שלי היה איטי מזה שהכין את האשרה של בטקה. משום מה הוא שאל אותי כל מיני שאלות מטופשות. אציין שמשלמים במקום אחד ואת הקבלה מציגים בדלפק מספר מטרים משם. עושה רושם שמדובר במנגנון מסואב שמטרתו למנוע בקשיש, כך שאם בערך עשרה אנשים יעשו עבודה לה דרוש אדם אחד, יקטנו הסיכויים שמישהו בדרך יבקש שוחד. במקרה שלנו זה עבד, אבל לא עשה רושם של מנגנון יעיל במיוחד. חוסר יעילות יהיה מוטיב חוזר בהמשך הביקור שלנו בנפאל ולומדים לחיות עם זה די מהר.

שדה התעופה של קטמנדו הוא אפור וחום, מטונף ומוזנח. השירותים בשדה התעופה הם המלוכלכים והמצחינים ביותר שראיתי מימיי בשדה תעופה. שדה התעופה הוא כפי הנראה המכוער ביותר שראיתי מימיי ונראה כמו סיוט בנייה מודרני מאמצע המאה העשרים. אבל היי, שדה התעופה הוא רק תחנת מעבר, לא היעד, אז לא ניתן למסועי מטען מטים לנפול וקירות מהוהים להרוס טיול.

משהתרמילים שלנו התאחדו עמנו ויצאנו מהטרמינל עטו עלינו המוני נהגי מונית ונותני שירות הסעות דומים. מקבלי פנים שרק רצו לעזור לנו ליוו אותנו. מדובר במראה מוכר ממדינות עניות אחרות בהן ביקרתי. לנו חיכתה הסעה מהמלון בו התאכסנו, גאנש הימאל כך שלא היה לנו צורך בכל אותם אנשים שרק רוצים לעזור ומבקשים מעות בעבור העזרה.

הדרך למלון, בין רובע טאמל לכיכר דורבר, הייתה הליך התאקלמות זריז. משום מה ציפיתי לדרכים סלולות בבירתה של נפאל, אך הדבר הראשון שזכור לי מרחובותיה החשוכים של קטמנדו הוא דרכי עפר ריקות, בורות ואנשים שמתערבבים בתנועה. עובדים שמתקנים כבישים לא לובשים אפוד זוהר. מדרכות אין בנמצא. מספר בעלי חיים, בעיקר פרות, משוטטים ומתרוצצים. מקדשונים. הרכב המיושן שהסיע אותנו גמע את הקילומטרים הספורים בין שדה התעופה למלון בכעשרים דקות עד חצי שעה והשעיר מאחור שובל אבק כמו היינו על השביט 67P/צ'וריומוב-גרסימנקו.

הזמן המקומי הורה שהשעה כבר מאוחרת. אנחנו עדיין היינו רעננים כבעיצומו של יום בממלכה המאוחדת ממנה אך הגענו. המקלחת בחדר השירותים ללא וילון, כך שכאשר מתקלחים כל רצפת חדר השירותים נשטפת. כך היה בכל המקומות בהם לנו והמקלחת והשירותים היו באותו חדר, כך שעושה רושם שמדובר במין פטנט נפאלי שמקל לשטוף את הרצפה.

התבוננתי מהחלון, שואף את האוויר הקריר והמטונף של קטמנדו מהקומה השלישית או הרביעית של בניין שברירי. מזה שנים אני מריץ במוחי כל מיני תרחישים על מה יכול לקרות בכל מיני מצבים. נדמה לי שזה עוזר לי לתכנן מה לעשות בכל צרה שלא תבוא. הדבר המרכזי עליו חשבתי בעוד מביט בבתיה של בירת נפאל שניצבו מולי ובקירות החדר בו לנו היה שאם תהיה רעידת אדמה יש סיכוי טוב שהמלון בו אנחנו נמצאים יקרוס, כמו יתר המבנים בעיר. ומשום שאנחנו נמצאים בהימאליה, רכס ההרים שהתרומם (וממשיך להתרומם) ממפגש תת היבשת ההודית עם אסיה, רעידת אדמה היא רק אסון שעומד להכות ואיש לא יודע היכן ומתי. זה יכול לקרות בעוד מאה שנה, זה יכול לקרות מחר, אך מדובר בעניין של תזמון, לא שאלה של האם יקרה או לא יקרה.

לא יכולתי לדעת כמה קרובים היינו לרעידת האדמה. כחמישה חודשים בעתיג. וזה היה אחד הדברים שהפחידו אותי ביותר. אינני כותב את זה כשכתוב של חוויה בדיעבד. קריסת מבנים ברעידת אדמה באמת ובתמים הייתה נושא שמעסקים בעודי בנפאל. אולי אלו חוויות ילדות בישראל בסמוך לשבר יגור וקריאה מרובה על חוסר המוכנות של מבנים בישראל לספוג רעידת אדמה שהעלו בי את המחשבות הללו. אולי מספר רעידות שחוויתי בעבר והמחישו את העוצמה האדירה בה יבשות מתנועעות להן בעצלתיים.

נרדמנו בשעת לילה מאוחרת בקנה מידה מקומי, אם כי לא מאוחרת מידי (אחת או שתיים לפנות בוקר), שכן היינו מותשים מהדרך ההארוכה מקיימברידג׳ לקטמנדו.

מבט מהמלון בקטמנדו

יום שני 17.11.2014 - קטמנדו

התעוררנו בשעת בוקר לא מאוחרת. המלון עדיין עמד במקומו. ארוחת בוקר קונטיננטלית (הייתי מעדיף ארוחת בוקר נפאלית) והתחלנו לצעוד לכיכר דורבר (Durbar Square) של קטמנדו. הואיל והמילה דורבר אינה בדיוק מילה עברית ועשויה להיות שתומה עבור הקוראים, שווה לציין שמדובר בכיכר שניצבת בסמוך לארמון מלכותי בנפאל (נתקלתי במילה הזו גם בהקשר ההודי כאשר קראתי על הטקסים שערכו הבריטים בתקופה בה הודו הייתה היהלום שבכתר, למשל הדורבר של דלהי). בכיכר דורבר תמצאו מקדשים ופסלים מרהיבים. בעמק קטמנדו ישנן שלוש כיכרות דורבר, שכן לפני שנפאל הייתה נפאל, עמק קטמנדו חולק בין שלוש ממלכות. המלכים התחרו ביניהם מי יותר חשוב על ידי השקעה אדירה בניית הכיכרות והארמונות המרהיבים.

הדרך מהמלון לכיכר דורבר היא חוויה בפני עצמה. כדברי הפתגם ששרו פוזי וקרמיט בסרט החבובות המקורי, Getting there is half the fun. ברחובותיה הבלתי סלולים של קטמנדו לא תמצאו מדרכות. רוכלים עם עגלותיהם ואופנייהם צועדים במרחק סנטימטרים בודדים מכלי רכב חולפים. תלמידים במדי בית ספר או תלבושת אחידה צועדים ורק בנס לא נפגעים מהאופנועים שעוקפים את המכוניות מכל כיוון. חציית כביש בקטמנדו יכולה להיות חוויה מורטת עצבים.

על תחושת הסכנה בשיטוט ברחובותיה הצרים של קטמנדו מעפילה התחושה המיסטית. בכל פינה תמצאו מקדש או סטופה (מבנה שמכיל את אפרו של הבודהה או אחד ממשיכי דרכו. אגב, סידהרתה גאוטמה, הבודהה ההיסטורי, הוא נולד בממלכה שהיום היא חלק מנפאל ולבודהיזם תפקיד מרכזי במדינה במקביל להינדואיזם), אנשים קדים לפסלים, משאירים מנחה לאלים המקומיים, שרים ומתפללים בציבור. אני מבין את האנשים שנמשכים לנפאל ולמזרח בשל המיסטיות שבמקום, גם אם באופן אישי לעולם לא אצליח להתחבר לזה. האלים יחיו טוב מאוד גם בלעדי.

בית עם עיניים ב-Gangalal Marg, Kathmandu

רוכל בסמטה צרה בדרך לכיכר דורבר (הקטע הסלול באספלט הוא חריג בנוף של קטמנדו)

הסתובבנו מעט בכיכר דורבר, מתרשמים מהמקדשים המעטרים כל חלקת אדמה. באחד המקדשים מתגוררת הקומארי (Kumari), ילדה שטרם הגיעה לבשלות והיא, על פי האמונה, אלה שהתגלגלה אל בת אנוש צעירה. מרגע שהקומארי מקבלת וסת, הרוח האלוהית עוזבת אותה והמקומיים מחפשים מנהיגה רוחנית חדשה לעיר. התהליך מייגע, אוספים ילדות צעירות מהאזור, מפחידים אותן בחדר חשוך וזו שלא יראה היא כמובן זו שרוח הקודש דבקה בה.

בעודה קומארי, הילדה חיה חיים נטולי דאגות שכן מעטים הם האלים בשר ודם מבינינו. כל צרכייה נענים. קומארי לשעבר, לעומת זאת, אינן מצרך מבוקש, שכן כידוע מי שכפאו שד מביא מזל רע. אני מקווה שזה מסביר במעט מדוע אני מתקשה להתחבר לצד הרוחני שבאוריינט. חל איסור חמור על התיירים לצלם את הקומארי של קטמנדו (את זו של פטאן מצווה גדולה לצלם. אך על כך למחרת) ולמען האמת לא מדובר בהפסד גדול. המתנו לקומארי במשך מספר דקות וכאשר היא הציצה מהחלון היא בהתה בעשרות האנשים, רובם ככולם תיירים או מדריכי תיירים) למשך מספר שניות והמשיכה בשגרת יומה. תוכלו לקרוא על הקומארי אותה ראינו ואף לצפות במספר תמונות שלה בכתבה הזו.

הכניסה למגוריה של הקומארי, חל איסור לצלם את האלה האנושית וכניסת זרים אסורה

בטקה ואני ישבנו לצ׳אי (תה) ומומו ראשון בנפאל במקום שנקרא Cosmo de Cafe. מומו אותם כיסונים אפשר להשיג בכל פינה בנפאל עוד ילוו אותנו רבות בנפאל. וטוב שכך. גגות המקדשים מכיכר דורבר הסמוכה ליוו אותנו בעודנו סועדים במרפסת שבקומת הגג.

הרושם שלי מכיכר דורבר בקטמנדו מעורב. כלבים מתרוצצים, אנשים יורקים, ישנים, מעשנים במקומות שלא הייתי מעז. מצד שני, זו האותנטיות, המקדש הוא מקום שמחבר את האלים עם בני התמותה.

דצמבר 2017 שוב.

מממ, פה נטשתי את הקטע. אני די מצטער על כך. בעבר כתבתי על חוויות טיולים בבלוג והיה נחמד לחזור ולקרוא עליהן לאחר מספר שנים. הטיול בנפאל הפגיש אותנו עם אנשים מקסימים, נופים מרהיבים וחוויות אינספור. אני זוכר את האנשים הקדושים שמתהלכים ומבקשים כסף בעבור תמונות עמם (מקבצי נדבות דלוקס), האוכל הכי טעים בעולם, גם אם הוא מטונף להחריד במקרים מסויימים, מסעדה שניתן לשמוע כיצד מחשמלים את התרנגולים לפני שמבשלים אותם (המסעדה הכי גרועה שאכלתי בה בקטמדנו בפרט ונפאל בכלל. להזכירכם אני צמחוני), שיחות על מקומה של נפאל בעולם וממשלתה עם כלכלן בבנק המרכזי של נפאל שנפש עם משפחתו באותו כפר קטנטן בו לנו גם אנו, זריחה בגובה 3,200 מטר בגבעת פון (Poon Hill, לא בדיוק גבעת חלפון) שברכס אנפורנה, כאבי ברכיים מצעידה ארוכה במורדות ההימאליה עם תרמיל על הגב, נסיעה באוטובוס על דרך עפר מתפוררת ותהום עמוקה בצד בו ישבתי (הייתי בר מזל לשבת במושב כה בטוח, לא כמו אלו שישבו על הגג) ועוד ועוד חוויות שפקחו את עיני. יותר משהיה כיף, היה מעניין.

כחשזרנו לאנגליה, קיימברידג׳ הרגישה מקום שקט. שוב היה ניתן לנשום ללא מסיכה. אפשר היה לשהות בחוץ ללא הצורך הבלתי פוסק להתרכז מהיכן עשויה לצוץ צרה בדמות מכונית או אופנוע שחולקים עמך את אותה דרך או סתם תשתית רעועה או רעידת אדמה. אבל לפעמים צריך לשבור את השגרה.

מבט מ-פון היל (Poon Hill)

אוטובוס נפאלי דוהר על דרך עפר

חגגתי 33 שנים בקטמנדו. 34 בפריז (טוב, בלונדון, למחרת נסענו לפריז, ימים ספורים לאחר ההתקפה בבטאקלאן ושאר זירות הפיגוע. העיר הייתה ריקה, הלובר מעולם לא הרגיש כה שומם. בשתי דקות, כך זה נראה), 35 באינוורנס שבצפון סקוטלנד, 36 בטוקיו. נובמבר הוא חודש מצויין לטייל. סתם שתדעו.