בתהליך איבוד.

"שני טיילים מתו מטיפשות.." מה. מילות השדרן ברדיו התבלבלו לי. נאלצתי להעצר לרגע, לחזור אחורה ולסרוק במוחי את המשפט על מנת להבין שאמר "התייבשות". כמובן, בימינו מטיפשות לא מתים, חייכתי לעצמי חיוך מר ופניתי לסחוב עוד שתי שקיות מצרכים. הנחתי אותן בכבדות על השולחן וזרקתי את המפתחות אל הדלפק בהאנחות מן החום הכבד שבחוץ. פתחתי את השקיות בהפגנתיות בעוד היא אוכלת וצופה כיצד אני מוציאה לחם מלא פרוס, מחפשת אחר סכין נקייה, חוזרת במהירות להתיישב, מורחת ונותנת ביס בנקמה קטנה ושמה חמאת בוטנים. החיוך המר שלי עוד מתנוסס וקורץ אל הבעתה הריקה. המשכתי לשבת ככה עוד כמה דקות, אבל בהעדר כל תגובה [אלא אם לחזור ולרפרף בעיתון נחשב] איבדתי את סבלנותי והלכתי לחדר. סוגרת אחרי את הדלת, יושבת על הכיסא, מסתכלת על מסך המחשב, בוהה במסך המחשב, קמה מהכיסא, חזרה לדלת, בשנייה האחרונה מסתובבת שוב, פוסעת שני צעדים ונופלת אל המיטה. כשהבטן שלי לחוצה אל המזרן וידי פרושות, חשבתי שכל מה שחסר לי באותו רגע זה מישהו שישרטט סביבי בגיר. לאחרונה אני לא ישנה כמו שצריך*. בתור ילדה היו לי חלומות קצת מוזרים, אבל למי לא. באזור גילאי היסודי היה חלום שנהג לפקוד אותי באופן סדרתי. אני זוכרת, הייתי ילדה קטנה ונבהלתי בקלות מחלום בלהות. רוב הסיוטים שלי הסתכמו בנפילות בדרך כלל, והחלומות הטובים בדברים חומרניים באופן מדאיג. בגיל שתיים עשרה בערך הפכו לילותיי לפרק זמן מחוק בשחור- הייתי הולכת לישון, וקמה. ללא אמצע, פשוט כך, הפסקתי לחלום. כמובן, טוענים כי אנו חולמים גם בלי מודעות לכך, אך כל עוד אני לא זוכרת את זה בבוקר, זה לא נחשב בעיני. בשבועות האחרונים אני שוקעת ברכות טרודה אל תוך תיאורים הזויים ו-רלוונטיים- במיוחד. כשאני רק פוקחת את עיני יש ביכולתי לשחזר בבהירות את קורות הלילה שתת ההכרה שלי, בשיתוף פעולה מדהים עם שאר חלקי המוח, חיבר. זהו, האם זה מה שיקרה עכשיו, האם גם השינה תהפוך למטרד שוטף של התעסקות במציאות שהחיים נתונים בהם. הלך המילוט הכה נוח ונעים שלי. התהפכתי על גבי, כעת חקרתי את תנועות מאוורר התקרה. אולי אקרא ספר, להסיח קצת את דעתי. לא. אולי. אולי אצא החוצה. חם מידי, השתגעתי. אולי..

באותו יום חלמתי שיצאתי לטיול ארוך ובמקום אחר, במקביל, רופא הקים את שני הורי מן הספה בעדינות ובישר להם, כי הבת שלהם טיפשה, ולא נראה שהיא תצליח לצאת מזה.