בתהליך איבוד.

[/ למען עצמי] .

קראתי את הרשימה, וסביר להניח שחטאתי בכולם. אם נשארו נסיבות אפשריות לסוגי החטאים השונים שבין אדם לאלוהיו עליהן פסחתי, ובכן, זה מקרי בהחלט. מצאתי שהחלטתי להקפיא את כל הנושא הזה, והתגלית הזו ממש לא מרגשת אותי [ונדמה שגם לא תרגש, עד שיכה בי ברק].

סקרתי את אחד המדפים בחדר והתיישבתי על הרצפה, פורשת לפני את מפת הארץ, מסתכלת על שמות היישובים השונים ללא חשיבות מסוימת. באזשהו שלב עליתי על כיסא והורדתי גם את הגלובוס שירון קנה לי מתנה, מסובבת אותו בעצלתיים, מעיפה את השניות האיטיות של היום הזה חזרה לחלל האוויר. ניסיתי להמחיש לעצמי בראש את מימדיו הענקיים של העולם על ידי השוואת מידתה הקטנה של ישראל ליתר חלקו של העולם [לא המילים בהן רציתי להשתמש, אבל אשאיר זאת כך].

המשכתי לשבת, תוהה כמה אנשים עכשיו, בכיפור, או בחיים בכלל, עושים חשבון נפש עם עצמם. הגעתי למסקנה שמעט מאוד. וזה מפריע לי, מפריע נורא. אדם צריך מידי פעם לשבת לבד עם עצמו ללא גירויים חיצוניים מסיחי דעת- ולחשוב! מדהים כמה שאנחנו עושים הכל על מנת להתחמק מזה, בחיי היומיום, בימי זכרון, ובעיקר ביום כיפור. נכון, לפעמים המוח יכול להיות דבר מפחיד, ואין ספק שזה  מרתיע. להתמודד עם עצמך בעצמך זה לא הבילוי הכי סימפטי ולא אגזים ואומר שיתכן וקשה. אבל. יש. דברים. שצריך. להתעמת איתם. צריך לראות בזה.. סוג של אתגר עצמי. ולא מהסוג ה'מיוחד' שאתה חושב שהוא מגניב ומיוחד כמו ללכת למנזר בודהיסטי ולשתוק במשך שבוע! זה תהליך, של, כן, מה לעשות, לפחות פעם בשנה אם לא באופן מתמיד. וזה לא משהו שתגיעו אליו תוך צפייה בסרט [וכאן התחשק לי לקלל] ולחשוב על רק מה שרוצים לחשוב עליו [אנא, אל תגיבו על טקסט זה, זה בא מתוך תגובות מאוחרות לאנשים סביבי].

קמתי מהשטיח, פיזרתי את השיער ונשכבתי על המיטה, ידיי סוגרות/מגוננות/עוטפות/מיליםנרדפותכיוצאבאלה על ראשי. וככה, כמו שאני, מנסה להביא את הגוף שלי למצב סטטי. החדר שלי סגור, התריסים מוגפים והכל כדי לגרום למנורה הקטנה שליד המיטה להרגיש פחות מיותרת, מפני שעודנה דולקת מאתמול. בזמן האחרון המחשבות שלי מסתכמות בעיקר ב"כוספפאקינגעמק!" או "וו-הו!" ומה שבין לבין פשוט עומד וקיים, כמו הטיסה לרומא.

פקחתי את העיניים ונתקלתי בציטוט המודבק לשידה, בולט באור הכתמתם. קראתי אותו כמה פעמים, חזרתי על כל מילה, מנסה לרדת לעומקה. אולי כל זה מיותר. מה זה משנה איזה מן בן אדם אני, וכיצד אני נוהגת. אנשים, מסתבר, חיים חיים שלמים ורק מגיבים למתרחש באותו הרגע, לא אכפת להם. לא ממני ולא מעצמם. ומה פתאום שאני אתן דין וחשבון. רגע, האם אני מתכוונת שאני יושבת עם עצמי בעקבות אזושהי הטפה סביבתית שעלי לעשות זאת? הרי, זה צריך להיות מתוך עצמי ובשביל עצמי, כי אני מאמינה שזה מעשה שנכון לעשותו. למה זה משנה לי שאחרים לא פועלים באותו אופן? חן אמרה נכון, כשמשהו חשוב לך קשה לך להבין למה לאחרים זה לא. אולי דווקא כל החשיבה הזו והמנהג של להתחבט עם עצמי כלל לא טוב ולא בריא. במיוחד שזו רק אני לבד במערכה. .. כי תמיד -אני- זו שנותנת את הדין והחשבון. אני זו שמתנצלת, מתרגזת, מצטערת, נחושה להשתפר ובעיקר בעיקר- לא בסדר. זה יכול להפוך להרסני.. ואחרים מה?! למען השם [חה] לשם מי ולשם מה כל זה?! אם לא בשביל הסביבה [וזה לא, כמו שכבר הבנתי] אולי כדאי שאברר אם אני בכלל רוצה בשביל עצמי. ובכלל רצוי שאדע מה אני רוצה מעצמי, כי ברגע שיש לי מטרה, לכבוש אותה זה כבר החלק הקל.

אני כבר לא כלכך זוכרת על מה המשכתי לחשוב שם, מכוסה למחצה, או אם בכלל חשבתי על משהו. אבל אני זוכרת תחושה של תסכול נחה עלי.

'תחושת תסכול נחה עלי'. שרטוט מהיר ב"צייר", להמחשה.