בתהליך איבוד.

9:00

והרגל דורכת על הרצפת המרכז החדש שהוקם בקצה חורשות צריפין. אני כבר שומעת אותן צווחות לקצינה ועל אחת השניה. הבנות עושות פרצופים כי אני מגיעה מאוחר.

11:26

מפקדת המרכז חילקה לנו עטים והצלחתי לחלץ לעצמי 0.4 סגול. שיא הריגוש היומי.

12:00

הפסקת צהריים. מכלום.

13:00

ממהרת לחזור ולעשות כלום. עוברת בין הכוכים ושוקלת לשבת עם הבנות, נעמדת בקרבתן למשך זמן מה

13:10

התייאשתי.

13:10

קולטת שיש עוד שתי בנות שרואות טלוויזיה, ומחליטה לקפוץ על זה כתירוץ לאקט חברתי אבל שלא אצטרך לנקוט למענו אזשהו מאמץ לתקשר.

13:12

נשארתי לבד מול הטלוויזיה, לבהות בMTV. אני עצלנית מידי בשביל להתחיל לחפש ערוץ אחר, ובכלל עדיף לזוז כאן כמה שפחות.

13:37

מישהי באה, העבירה ערוץ והלכה. עכשיו אני בוהה בסרט של וויל סמית'.

14:6

דופקת את הראש בשולחן המשרד שלי ותופסת תנומה.

14:14:36

הולכת לבדוק אם מנהלות הרשת צריכות עזרה, ונשארת לשבת על השולחן שם, בחברת אנשים שאני לפחות מצליחה להסתדר ולהרגיש נורמלי.

14:51

אוי איזה יופי, עוד עבודת נמלים.

16:00

והביתה, כי אין מה לעשות, רבאק!.

זהו המצב שרציתי להעביר כאן  לפני שבוע, ועכשיו החלטתי לרשום את זה בשביל התיעוד בעיקר.

היום היה יום מצוין וככה גם בימים האחרונים. אני מצליחה להתחבר עם הבנות באזושהי רמה. יומיים שאני עובדת ושוברת את הראש על דוחות נתונים ומפות ישראל, היום סיימתי, באתי למשרד, הגשתי לקצינה, והיא שהעריכה את עבודתי שיחררה אותי הביתה עוד לפני שהיום התחיל. סוף שבוע מוקדם הנה אני באה!.

כרגע אני לא מצליחה לכתוב משהו שהוא קצת מעבר לתיאור היבש הזה,

וקצת חבל, כן.

אבל הי, באמת שהדברים מתחילים להראות טוב.

איזה יום יפה,

תאמינו בכוחו של 21.