בתהליך איבוד.

בזמן שעלינו במעלית קפצתי את האצבעות לאגרוף, מנסה להיזכר אם אמורים להכות כשהאגודל עוטף, או מתחבא בין קומץ השאר, מחליפה בין הווריאציות השונות לסירוגין בהתאם להתלבטות. אם הוא מרים עליה יד אני אתנפל עליו. דקה ועשרים שניות אחרי שנפתחה הדלת כבר התקבלה הקריאה במשטרה. האם סירבה להודות שבנה שלה איים על חייה ולכן חמק משפתיה שאיים על חייו שלו, כאילו אין הם חלק בלתי נפרד. הוא ישב בדממה במטבח, מקשיב לכעסו הגועש מטלטל על דפנות קיבתו, כמו משחק פינבול אימתני בו הכדור נע לפי קצב הדיבור של אימו, שמסרה באותו זמן את הפרטים האישיים שלו לתורן הערב בקו הטלפוני. בחדר השינה הסתתרו החורים שיצר רגע לפני כן בקירות. הם אמרו שהקריאה נקלטה ושצמד שוטרים ייגש מיד לכתובת שנמסרה, אז המתנו. האם ממוטטת על ספת היחיד שניצבה בסלון הדירה, אחרי שקרסה לשם בחוסר ריכוז של שיחת הטלפון. זה לא משנה שהיא לא רוצה, מחובתה לדווח למשטרה. בן ה-27 קם ממקומו, פסע בעננת הדריכות שצפה בסלון והתיישב על ההדום ששימש כמושב לפסנתר. פתאום הגיחו לעננה תווים יחידים, מסתובבים פעם אחת, בזה אחר זה ברדיפה סביב החדר, וצונחים עייפים לרצפה. הוא קירב את ההדום בגרירה גסה. אחרי החימום הניח ידיו בשנית והחל מנגן באיטיות את הקאנון בדי של פאקבל. והוא ניגן את זה יפה. התווים עפו שוב בסחרור, שוברים את מה שכבר היה קרוע. אמא שלי ניגשה אליה, כאם לאם, כאחות לאחות, כאישה לרכיכה- המצב לא יכול להמשך. זה לא יכול להמשך. קולה חוזר על המשפט ומתגבר בהרמוניה עם הצלילים, כאילו ניבנו להרים אחד את השני. הכה בי שאני נוכחת בשיא סוחט ויפה לסרט שהוא לרגע החיים שלי, וירדו לי שתי דמעות. עכשיו לעיניים שלי יש תירוץ. טבעתי במוסיקה שהוא יצר, והוא עצם את עיניו ושיחק עם סבלו על הקלידים, כי זה מה שהוא עושה כשהוא כבר לא יודע מה לעשות. בחצי האוזן השנייה עוד קלטתי מילים שסופן נבלע כמו "הוא צריך לשנות טיפול" "תספרי להם הכל" "מספיק". הוא קטע בבת אחת את הנעימה וריסק את הריפוד שהיא יצרה, לחץ את ראשו לכריות אצבעותיו האדומות והתחיל לבכות. יכולנו לשמוע כעת את השוטרים שבדרכם מעלה.