תפסתי את עצמי באמצע הלילה, בזמן השמירה. הנשק מונח על הברכיים, הפרטנרית מכוסה לחלוטין, נרדמת לאיטה. בזמן שאני שטה בתוך כל זה קשה לשים לב, אבל זה לא מובן מאליו, זה לא מובן מאליו שאמצא את עצמי כאן, מסתכלת על השדה, ועל אורות הכביש המהיר מעבר לגדר, בתוך בוטקה בטון [עם חלונות שממילא מנופצים, אבל היא התעקשה שבכל זאת פחות קר כאן]. אין לי על מה לחשוב אז נעים לי לחשוב עליך, זו המסקנה שהגעתי אליה. אתה התחושה שיש לי משהו מעבר לצבא ושאר החיים הקרובים וה'ממשיים' שלי שאני צועדת בהם כל יום. ניסיתי לדמיין איפה אתה עכשיו, חשבתי שאתה בטח עדיין בעבודה, לובש איזה סוודר [כי באירופה מתלבשים יפה] ומשתמש בקול המקצועי שלך, מלמד אנשים איך לעשות דברים כמו שצריך. מאוחר יותר בטח תרד לבר עם האינטרנט והאור האדום ותתקשר אלי בסקייפ, ושוב לא אהיה. האפוד הכביד עלי, אז הורדתי אותו. נושמת עמוק ומנסה לברר עם עצמי שוב- האם באמת היית סוג של רכבת? שלקחה אותי מנקודה א' ל-ב'? או שאתה עוד שם ונפגש בעוד כמה תחנות. [לא מנסה להיות פואטית, נשבעת].
כישראלית גדלתי תחת הרגשה מתמדת שאני נרדפת. אולי זו סתם האווירה הלחוצה של המציאות, והחדשות בכל הערוצים, אבל זו התחושה שטפחה ולחצה בקרבי. אני לא בטוחה בשום מקום, אבל אל לי להיות כקורבן. מה?. זה מה שקורה כשפראנויות מתחתנות עם גוננות יתר, נולדים התקפי חרדה.
אני יודעת שאמרת לי שאני צריכה להפסיק להאשים אנשים אחרים בקשר לזה, אבל טרחתי לחשוב על כך לא מעט, ואני מתנצלת, אבל אני מאמינה שיש לי את הלגיטימציה להצביע על מקור חיצוני [בין היתר, ולא בלבד] לכמה מהבעיות בראש שלי.
מעניין אם אהיה חלוקה בדעתי עד לסוף הגורל, או יגיע הרגע ותהיה הכרעה בקשר למסלול בו אני מתקדמת ובוחרת ללכת. מעניין איזה צד ישתלט וינצח, ואם מידי פעם הצד השני יצוף ויעלה לנקמה, לא משנה כמה אדחוף אותו פנימה ולמטה. מעניין אם אפתח סכיזופרניה בסוף. טוב, הפוסט הזה מתחיל להיות מעורפל מידי, אני מפסיקה אותו כאן.
[ תמונה: משרבוטי שעמום שנמצאו בבוטקה
שיר: הנשיונל- גרין גלובס ]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Anassa