בתהליך איבוד.

השעה כבר מאוחרת לפי שעון קיבוץ, יש אור מעומעם מפנס הגינה בחוץ ועד כמה שאני רוצה, אני לא מצליחה לישון. חן שישנה עמוק לידי מכורבלת כך שאפילו שנעתי בחושך, לא פגעתי בטעות ברגליה. אני מתיישבת וכותבת את הדבר הבא:

"אל המוח שלי מגיעה פקודה להזיז את רגלי בשל תחושת קור שעוד לא פוענחה, משם נשלחת אל שאר שרירי הגוף. עיני מסיירות מטה, דרך בטני, ידיי, עד שנוחתות לבסוף על כפות הרגליים. מניעה אותן במקום, מכופפת ומותחת את האצבעות, חשה את הרטיבות. מים קרים מציפים את רצפת חדרי, כשני סנטימטרים של קרח שנמס והתפשט. הנוזל חסר הצורה פולש ונע ומבטי עוד בעקבותיו. לרגע מנערת אותי צמרמורת חולפת, אני ממש יכולה להרגיש את האישונים שלי מתרוצצים בתוך הראש. במטרה לפרוק את התחושה אני פונה לאחור ומאגרפת אצבעות, מלפפת אותן סביב כדור שלג. אחד מתוך הערימה הגדולה הנצבת לידי. ערימה המגיעה לכגובה אדם בוגר, מה שאומר כי קצהה רחוק ממני בלא מעט. אני מחזקת את תפיסתי בכדור השלג המתקשה תחת האחיזה. זה קר, צורם. למעשה, זה כל כך קר, וכל כך צורב, שאני כבר לא מרגישה את זה. אני מטיחה את הכדור בעצמה בארון העומד בצידו השני של החדר. לוקחת כדור נוסף מהערימה ושולחת אותו אל סופו, מנפצת אותו בדיוק כמו שהמכה חיסלה את קודמו, פירקה אותו לשבבי קרח שהתפזרו ושקעו במים. עוד כדור. ועוד כדור!. עד שיגמר.

אתה צריך להעריך אותי יותר!.   "

האור מהאייפוד שלי כל דקה נכבה, אבל זה לא מה שיניע אותי מלהתעקש ולהוציא את זה על הדף, אולי זה ירגיע לי את המחשבות ויתן לי מנוחה. כי אין סיבה לכך שאשתגע, במיוחד כשהכל ברור כמו עכשיו.

זהו, התחלתי לסדר את החדר בצורה היסודית שאני כל כך אוהבת. הגיעה התקופה לריענון, מעין השלמה עם שעבר ופתיחה לשנה החדשה שתבוא [המוח שלי עוד עובד לפי שנות לימוד]. אילו רק יכולתי לרוקן את הכל, לנער, ולהניח בחזרה רק את מה שאני באמת רוצה. אבל אין צורך, הבסיס טוב, רק צריך לאוורר ולזרוק דברים מיותרים. זה מרגיש מצוין, לקחתי את המושכות חזרה לידיים וארגנתי את הראש שבחודשיים/שלושה האחרונים הנחתי לו להיות מבולבל. אני יודעת איפה אני עומדת ומה עלי לעשות. קיבלתי החלטות, וזה הכי חשוב, אני עוד מסוגלת לכך.

כל שאני צריכה הוא לא לשכוח דברים שכבר ידעתי.

:]

"משקולת הזמן מכבידה עליך כמו חלום עתיק ורב משמעויות. אתה

 ממשיך לנוע, מנסה להתחמק מן הזמן. גם אם תסע עד קצה העולם,

 לא תצליח לברוח ממנו. ובכל זאת אתה מוכרח לנסוע עד קצה העולם.

 מפני שיש דברים שלא תוכל לעשות עד שלא תגיע לשם."

                                                              - קפקא על החוף / מורקמי -

* אפילו שלא התלהבתי מהספר [באופן יחסי], ורוב אמרות 'הנער הקרוי עורב' גרמו לי לגלגל את עיניי, מצאתי את זו חודרת לי לעצמות. קולע.

** כתבתי טיוטה אתמול, ואולי קצת חבל שלא פרסתי אז, מפני שעכשיו אני חוזרת בי ומאוחר מידי להוציא את זה. הו, מילא :] .