נגה-לנד

ופתאום, כאילו מנצח דמעות סבוך באשמה,

התעוררתי, ניעורתי.

וכמו העצב והכאב נותרו בקופסת נגינה סגורה ללא מנעול,

ולעתים ניתן לפתוח אותה ולהקשיב ברוב קשב למילים הסדוקות המתנגנות בה.

סבך הדמעות נותר מאחור,

ובלרינת הפלסטיק לא מסתובבת סביב צירה בקופסת הנגינה אכולת הסדקים והכאב.

אך כל אלו הם זכרונות לעבר ידוע,

לתסריט שנבחר בקפידה ובקלות ראש ובכוונות זדון גם יחד,

ואותו תסריט סורב בבושת פנים על ידי המקום, השם, האדם, הנפש.

בלרינת זהב מסתובבת על צירה בקופסת נגינה עשוייה זהב אדום,

ריקועים ריקועים על סבך של פרחי אמן ושפמים של חתולים וכריות לבנות למנוחה.

מנגינה שאין עוד כמותה מתנגנת בקצב רגוע וסוער גם יחד,

וכמו גשם ראשון וריח דשא קצוץ,

התרגשות מחודשת מאור גדול הנכנס דרך חלון הלב הפתוח.

האשמה והצער הושמו אחר כבוד בשקית פסים חומה,

ליד קופסת הנגינה הסדוקה,

נשמרים הם בשקט בשקט ללא השגחה,

שם באזור המואר.

ויש בהם אור, ויש להם אוויר,

והם לא ישכחו,

ותמיד יהיו הסיבה.

זה כבר למעלה מתקופה קצובה וברורה,

שאני מחייכת לעצמי בהנאה,

ששיחררתי עורבים שחורים ויונים פצועות לאוויר העולם,

שינה מתוקה עוטפת ולא רק היא.

לא רק.