את הנשמה שצועדת ליד שלי
לאורך הדרך
שחולמת איתי ומדברת באותה השפה
ומשהו בי נרגע
התחיל לנשום
למד לשים ראש
כמו ציפור נודדת
שהבינה שזהו,
זה המקום
היא הגיעה.
אין סיבה להמשיך לנדוד.
והנה, דווקא פה, מתוך הבית ממש
שומעת פתאום ברור יותר,
קול שתמיד היה שם
רק קצת יותר חלש
אני בת שלושים ושלוש
ועדיין לא מצאתי מקום
משבצת ספציפית בעולם.
מטרה
יעוד, הנה אמרתי במפורש.
בכל פעם שמציבה יעד
ומגיעה אליו
הוא מרוקן אותי
באיזה שהוא שלב
ומספר לי
את עדיין לא שם.
מאוד מקווה שהדרך היא רק הדרך
ולא איזה גורל
רק תחנת ביניים
שמובילה למשהו גדול
או קטן
אבל שיפתור
יצור איזון
בין הפנים לחוץ
בין הגוף לרוח
בין העשייה לשהייה
בין הצורך להכרח
ועל הדרך שיקח ממני את הפחד
ויחליף אותו באמונה שלמה.
ומשלימה ועוטפת.
יש סיפור אחד מאוד אישי
יש איזה סוד
שרק אני נועדתי לספר
או להיות
שרק הכלים שלי בלבד
יכולים לו
מכל האנשים בעולם
אז בבקשה
תן לי להיות ראויה
להשתמש בהם
במידת הצורך,
בלי שיגלוש
ובלי שיחסר
באופן מושלם. כמו שאתה.
ותן לי את הכוח
להרים אותם בידי
לא לכרוע תחתם
פשוט להצליח להחזיק בהם
ליצור יחד איתם
ומתוך היצירה לנוח.
אולי כדאי להתחיל
בלקבל את המוגבלות
שבעצם הקיום מתוך עצמי
בסט היכולות והמילים שנפלו בחלקי, בחיקי
ולשמוח בהן
אולי ככה
פתאום הן יקומו
יעמדו באור
בזווית חדשה
שונה
מפתיעה
נכונה
ואז הכל יתחבר.