מוצאי שבת, חצות, באוטובוס לירושלים:כמו תסריט רע. היא דיברה על זה על הכל בחזה מלא ובגאווה שלא תיראה אצל מי שזכה במדלית זהב באולימפיאדה. היא אמרה- "כולם רוצים להפיל אותנו, לדכא אותנו, לפגוע בכל דרך אבל אנחנו על הרגליים, אנחנו האלופים". היא שרה את זה, העבירה את זה כל הערב בכל מילה, הברה, מבט, בלב מלא ואהבה אמיתית.
עכשיו הכל רץ בראש. ראיתי את הגאווה בעינייה נוזלת מליבה הענק, עוטפת את כולם בחמימות- התסריט היה מושלם.
וכולם התפרצו לבמה, החבר הכי טוב שלי עושה לי פרצוף מלמעלה, ואני חושבת לעצמי, כמה ברת מזל אני שאני חלק מהכל הענקי הזה, אפילו לרגעים, האנרגיות המדהימות...כמה יופי, דמעות בעיניים, חיבוק שלא רוצה להרפות.
אז למה?!
אדם שאפילו לא יודע, לא מכיר...אלו יכלו להיות אנחנו, אתם, כל אחד. זה יכל להיות הוא, היא, הם, אני.
והכל על מה?
על שנאה. שנאת חינם מטומטמת.
חשיבה מעווטת של אדם אטום, עם רב חולני. לב מאבן ועיוורון צבעים מזורגג.
רק להרוס. לפגוע. להרוג. חושב שהוא שליח של אלוהים.
אני מבולבלת.
כל כך קרוב ורחוק ממני. מרגישה לא בסדר שדואגת, מרגישה לא בסדר לפחד. זה לא היה מכוון אלי, אלא לקהילה.
בתקופה האחרונה לא יודעת אם אוכל להגיד שהפכתי לחלק מהקהילה הזו אך בוודאות אוכל להגיד שהיא הפכה לחלק בלתי נפרד ממני.
לא יודעת מה לחשוב, מה להרגיש, מה לאמר...
זו יכלה להיות היא.
גאה, חכמה, טובה, כל כך יפה. ופשוט...
03:00, יום ראשון:תנו לי לספר לכם על הערב שהיה לי...
זה התחיל נפלא. שבת, החבר הכי טוב שלי מגיע ויאללה נוסעים לתל אביב!
מתרגשת לראות את האנשים שעשו לי טוב על הלב בדיוק שבוע לפני כאשר נסענו לאילת.
אותם אנשים שמעלים לי חיוך על הפנים במבט, אלו שגורמים לי להתאהב אחרת, לחשוב אחרת, לחיות אחרת, להתרגש אחרת, והכי חשוב להיות לא אחרת מעצמי.
איפרתי, התרגשתי, שתיתי, רקדתי, צילמתי.
אהבתי, הכרתי, אהבתי, אהבתי, אהבתי.
אווירה מיוחדת, ערב לאחוות הקהילה- לא ידענו עד כמה היא עומדת להתאחד.
היה ערב קסום לכל הדעות- אירגון מעולה, אנשים יפים, אופוריה קהילתית מקסימה.
רק כשיצאנו משם הבנו שאופוריה זו היתה רגעית וקצרצרה- יותר ממה ששיערנו.
מלא פצועים, יש גם הרוגים...ירי. דם. טוענים שדתי. לא יודעים מי. הוא נמלט. טוענים שM16. אני הולכת לשמור מחר עם M16... ילדים שרק רצו להבים מה איתם, מי הם ולאן הם שייכים.
הלם.
האנשים שלפני שניה התרגשו מהשיר "we are the champions" על הבמה, התפרצו אליה, הזילו דמעה, חייכו חיוך אמיתי, אחרי כל הצילים של אותו ערב, לא היתה יכולה להיות להן משמעות גדולה יותר, עמוקה יותר ממה שמילים אלו קיבלו באותו הערב.
טבח. רצח נתעב לכל הדעות.
הקהילה על הרגליים, ואני אומרת לכם כאן ועכשיו, זו כבר לא מלחמה שלכם לבד- זו מלחמה של כולנו!
אני אוהבת אתכם, ותומכת בכם, גם אם לא פיזית, אני פה. ויש לי מקום בלב לכל מי שחפץ בו.
אתם עוד תנצחו, כי אתם האלופים האמיתיים.
בעינייך רואה את הפחד
זורם בעורקיי בגופי
דאגה כל דקה,
זה יכל לקרות גם לנו.
אהבה שאין לה גבולות
שאין לה שם
מתחילה בקצה הבוהן
ועד השיערה האחרונה בגוף.
זה יכל להיות אנחנו.
דאגה אחוזת דיבוק
כאב. בכי. הלם טוטאלי.
טבעי לפחד
לא טבעי לחיות בפחד.
מטורף. משפד. משתק.
בעיניי רואה מציאות אחרת
והדממה חצתה כל וריד פועם
שמת להתפרץ אל העולם בזעקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
