לא בוכה יותר,
נגמרו כל מלאי הדמעות
לא אוהבת יותר
נגמר לי הכח להלחם בטבע
לא תמימה יותר
אין דבר טהור על פני האדמה.
לא צמאה יותר
האדמה המשוגעת התייבשה.
לא הולכת יותר
הרי זה תמיד מתרחק גם ככה.
לא אוכלת יותר
זה לא מעניין בלי הפרי האסור
זה שיש לכולם אך בשבילי פשוט לא קיים.
לא משקיעה יותר
הכל מסתכם בכלום.
אין בשביל מי, אין בשביל מה.
לא משחקת משחקים
כי קשה לעקוב אחריי החוקים
המשתנים במהירות של בהמות.
לא רוקדת יותר
אין מי שיראה
לא שרה יותר
מעולם לא היה קהל אמיתי.
לא נותנת יותר
כי אין כבר מה. רוקנתי.
לא רוצה יותר,
כל מה שרציתי במילא השתבש.
לא מביטה במראה,
מספיק רע לי גם ככה.
לא מתאפרת
כבר אין צורך במסיכה.
לא מחייכת יותר- לא צבועה.
גם ככה החיוך לא אמיתי, אז בשביל מה?
לא כותבת יותר,
הדיו נגמר
ואני עייפתי.
לא כלום יותר,
עכשיו רק נחה.
14.6.2008
יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט...
לא שפעם זה היה פשוט
הנה אני שוב משקרת לי
החברים הולכים ונגמרים
ויכול להיות שזה באשמתי
לא שרע לי עם עצמי אבל...
יותר מדי לבד מבטל אותי
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאד כבר לצאת
בתיבה שלי אין אהבה
רק לפעמים איזה מישהו שמוכר דברים
דווקא הוא נראה מהגברים
שכן נשארים עד הבוקר
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה זרועות לחבק
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה ללמוד לקבל
למה הלב שלי לוקח אותי כל כך רחוק?
למה הוא לא יכול להשאר במקום שנכון לו להשאר?
למה דווקא אותו?...
אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
