אני כאילו מסתכלת על עצמי ולא מבינה.
בראייה מפוקחת, אחרי כל השטויות של החטיבה ואחרי כל השלבים בתיכון, למה לעזאזל אחרי כ"כ הרבה חרא ותהיות באים רק עוד? ולמה כשפעם היה הרבה יותר רע הרגשתי הרבה יותר טוב לגבי עצמי?
ומתי נגמר החיפוש העצמי המחורטט הזה ומתי כבר אני אהיה בנאדם מאוזן?
אין לי הגדרה ואין לי תחביבים ואין לי בטחון ואין לי איזון ויש בי פחד ויש בי אובססיה ויש בי תסכול ויש בי הרס עצמי.
הרס עצמי אבל לא כמו פעם. לא דרמטי להפליא.
פשוט במובן של לדמיין ולחיות בסרט ולהריץ סצנות בראש.
אני טועה אבל אני מנסה לתקן, ואני טועה ואני מנסה לראות את זה מנק' המבט הנכונה, ואני טועה ואני מרגישה שאני יכולה לסלוח.
אבל אני לא מצליחה.
מתי זה ייכנס?
ומה יהיה עם הצבא? זהו? נפרדתי לנצח מדו"צ?