חתולה על קוצים

אבל אני לא מסוגלת.

רציתי לכתוב פוסט זיכרון, פוסט מתלהם, פוסט מתרעם, פוסט שדורש נקמה.

אבל אני לא יכולה.

כי הכאב כל כך גדול שקשה לעצב אותו למילים, הוא קורן ממני כלפי חוץ, כמו הילה שאפשר לחוש בה, אנרגיה שאינה ניתנת לאילוף או עיצוב.

רציתי לכתוב פוסט זיכרון, אבל במקום זה התחלתי לחשוב.

לחשוב... אתם יודעים איך זה לקבור בן?

לעמוד ליד קבר פתוח, בו מונח האוצר שלך, התינוק שגידלת, שחיתלת, שהאכלת, שאהבת כל כך.

הילד שמחאת כפיים כשהתחיל ללכת, שצחקת איתו באושר כשקיבל את התעודה הראשונה, ששמחת יחד איתו כשקיבל ציון טוב במבחן, שעודדת אותו כשנכשל, שחיבקת וניגבת את דמעותיו כשכאב, שעמדת לידו בגאווה גדולה ודמעות בעינייך כשחגג בר מצווה והודה להוריו שהביאוהו עד הלום, כשקרא בקול צלול, צעיר וקצת מתרגש בתורה בשבת.

לעמוד ליד החבילה העטופה בטלית שהייתה פעם הדבר שאהבת יותר מכל ולחשוב על כל מה שלא הספקתם להגיד, לעשות.  לא זכית לעמוד לצידו ביום הגיוס, לא זכית לראות אותו נשבע אמונים או מקבל כומתה, לא זכית לראות אותו משתחרר, מוצא אהבה, מתארס, מתחתן. לעולם לא יהיו לו ילדים. לעולם לא תוכלי להגיד לו שוב שאת אוהבת אותו. 

לעמוד ולהרגיש את דמיו זועקים מן האדמה, מן הגמרות הספוגות בדמו, ולהבין שאת עדיין חיה, חיה כשהוא מת. ולצעוק בדממה שהוא היה אמור לקבור אותך, אותך, בבוא היום. לא את אותו, לא אותו.

להיזכר איך ביקשו ממך לזהות אותו, איך הלכת להיפרד ממנו בפעם האחרונה, אולי ראית את נקבי הכדורים בגופו, איך שמעת את הסיפור, שבן בלייעל נכנס אל הספרייה, כשהבן ניצל את ההפוגה שאחרי עצרת הכותל ולפני מסיבת ראש חודש אדר כדי להשלים קצת לימוד, ללמוד עוד דף גמרא, וריסס את החדר בכדורים. איך בנך נפל בין הגמרות שהחליקו מן השולחן, מכתים אותן בדמו, אין המפגע וידא שכל נער שפגע בו אכן מת.

והוא כל כך צעיר, רק בגיל תיכון. לא חייל, לא נושא נשק, הוא לא נהרג בקרב. הוא נהרג בעודו לומד תורה, בביה"ס בו למד, בלי כל סיבה מלבד היותו נער יהודי.

אתם יודעים איך זה לקבור בן? אני לא יודעת, אבל ראיתי. ראיתי.

ואני כבר לא מסוגלת. אין בי עוד כוח לכאוב, לכתוב, להספיד את המתים הצעירים כל כך, ללכת ללוויה, ולאזכרה, ולעוד אזכרה, לכתוב פוסט זיכרון ועוד פוסט זיכרון. בכל פעם אני חושבת שלא נותרו בי דמעות, ובכל פעם אני מגלה שטעיתי.

היום ראש חודש אדר, אבל השמחה התרחקה ממחוזותינו. היום, אנחנו כציבור, קוברים שמונה ילדים שכל חטאם היה עובדת היותם יהודים.

רציתי לכתוב פוסט זיכרון, אבל כתבתי רק את המילים שנשפכו מתוכי.

ולכן, רק אומר:

לזכרם של שמונת הנרצחים, בטבח בישיבת מרכז הרב, הי"ד