מחזור ס"א, כל כך נהננו..
אני רושם את הקטע הזה בישביל הבלוג אבל הוא מיועד גם לפורום.בחצי ישיבה, מרוח על הכיסא בצורה לא נוחה אבל מרגיעה, אני מדמיין
איך מסכמים, או איך מעכלים, או איך מפנימים תקופה קצרה של 3 שנים אבל ארוכת מילים.
אתמול יצא לי לחוש מהי סגירת מעגל, בחיי שלא הרגשתי משו כל כך עגול כובל את ראשי
ישר חזרתי ליום שבו התחלתי או ברבים- התחלנו את דרכנו בתיכון,
בישבילי זה היה י'2.
אני מוצא קושי בלפרט ולקשט בפרטים, כל אירוע וכל תקופה רלוונטית לזמן שבה התקיימה,
אבל עכשו זה כבר דיבור מהלב, בלי שום ליטוש מיותר.
אני מרגיש הספקתי מעט,
זאת אומרת, הספקתי המון, הספקתי מספיק בישביל שאוכל לומר שהספקתי
אך יכלתי להספיק יותר.
להספיק להיות יותר מעורב,
יותר אכפתי כלפי השכבה, הלימודים
יכלתי להספיק להכיר עוד אנשים,
יותר אכפתי כלפי עצמי.
ילכתי להספיק לשעה ראשונה,
כדי שלא ירידו לי ציון מהממוצע.
יכלתי להספיק לצאת לשתי הטיולים השנתים של י' ויא' ולחוות עוד חוויות,
יכלתי להספיק כל כך הרבה עד שבא לי לבכות.
אז ככה זה מרגיש? להתבגר?
לראות את כל הדברים שאפשר היה לעשות אחרת?
לומר את כל הדברים שאפשר היה לומר אחרת?
כנראה כן, אוף.. לא ידעתי שזה כל כך כבד מנשוא.
זוכרים את הטיול השנתי?
אני כן, אני זוכר את הבוקר ההוא.
ישבתי ליד אלינה כי לא היה לה עם מי לשבת, אחרי ריקי ולירון.
הדרך הייתה ארוכה וחסרת סבלנות, אני זוכר כמעט את כל העצירות לאילת
ואת העובדה שבר רגישה לבוטנים ובגלל זה לא אכלתי במבה כל הנסיעה.
אני זוכר את הטיול בגלל סיבה טיפה יותר אישית, שם קניתי את המצלמה שעבדתי עבורה.
אני זוכר את הלילה הראשון, עשינו ללב מלכודת עם הקרם גילוח אחרי שחזרנו
להתקלח מהמסלול.
הריח של הגרביים נעוץ בליבי.
ואת הקטעים שבהם הייתי פחות סבלני וקצת עצבני- מצטער על זה.
היום האחרון ,הדיונה הענקית!
מאז הצירוף ס"א חדר עמוק לתוך התודעה של כולם.
הייתי רושם עוד,
על כל הפעמים שהתגבשנו כדי להשיג מטרה משותפת.
על צילומי ספר המחזור,
על הרונדו ועל ההכנות,
על המסיבה של י"ב2 בבית של אילנה,
אבל פה נסגר המעגל שלי.
כל מה שעוד לא נשאר לי לעשות זה להודות לכולם על היותכם אתם,
אני מודה לכל מי שיצא לי להכיר ולהתיודד,
וסולח לכל אלו שלא.
ובנימה יותר אישית, אני מודה לדאשינקה, על החברות והחום שהיא משדרת.
אני מודה לכל החברים הוותיקים על חיזוק הקשר, על התמיכה והבנה-
אוהב כל אחד מכם.


