אני נפרד ממך אהובתי, וזה הפעם לתמיד. את לא תשמעי ממני יותר, את לא תוכלי לגעת בי יותר, השמש האוהבת שהעירה את היום שלך, דעכה, ועכשיו את נכנסת לחשכה חדשה. את לא לבד, כי אני הרי תמיד כאן, אבל לא איתך יותר כי ההזדמנות שלך ברחה. אני מודה שהיית יכולה להציל הכל, אם רק היית מדברת, אם רק היית נאבקת לשמור על הלהבה הקטנה שלי, אבל לא נתת שום דבר מעצמך. לא נתת מספיק, לא רצית לקחת אפילו. כשאני מסתכל על זה, אני מרגיש שלא הייתי יותר מטיפה ארורה ברוח, כזאת שמחפשת את עצמה בין ים ענק של כמוה בשטח. אבל בסדר, לא התכוונתי לגרום לך להרגיש כאילו את אשמה בהכל, ממש לא.. בחיים לא האשמתי אותך בשום דבר, וכמו שאת יודעת שאני מאשים את עצמי אפילו אם דקרו אותי בלב, מכוונות זדון. בחיים לא האשמתי, בחיים לא יאשים, ולמה שאני אאשים את האדם שהיה חשוב לי יותר מכל? אבל זה לא מה שרציתי לעשות כאן.. רציתי להודות לך : על כל רגע שנתת, על כל רגע שניסית, גם למרות שאני יודע בפנים, שאחרי זמן קצר פשוט נשברת. שהייתי אולי חלקמאותם הילדים שאיתם יצאת בעבר. לימדת אותי בעצם בדיוק מה אני מחפש בבחורה, ואיך אני יכול לזהות את האלה שיכולות לתת לי בדיוק את מה שאני מחפש מהם, כי כנראה שבגיל שאני נמצא עכשיו.. יש לי יותר מדיי דרישות. ואולי דרשתי ממך יותר מדיי, ואולי הייתי נודניק, ואולי לא ידעתי איך לטפל במצבים מסויימים, ואפילו להבין אותך, אבל אני יודע שנתתי הכל מעצמי, כל נשמה אחרונה שהייתה לי, כל כוח אחרון שהיה לי, בלי לשאול שאלות כי רק אותך הכרתי באחת שמבינה את האהבה שלי. נהנתי מכל אינטימי שהיה לנו, גם במריבות וגם בשמחות, לא הייתה שניה אחת שחשבתי אחרת. וגם אם כן, הסטירה שהבאתי לעצמי הייתה חזקה יותר ממה שאת יכולה לדמיין. לא הייתה לי בראש, ולא בדימיון שום אישה אחרת חוץ ממך יפה שלי, לא לרגע, לא לשניה, השעון פשוט היה נעצר עם כל רגע איתך, גם בחמש בבוקר, אחרי שאני עייף ומת, העיקר להיות בקרבתך.. נותנת לי הרגשה של ביטחון כזה שאי אפשר לשבור. היכולת להסתכל בעיניים שלך ולא להשתעמם, הייתה פשוט חוויה שלא מהעולם הזה. 

אבל הכוחות נגמרים לי, וגם התיאורים שאני יכול לתת לך נגמרים, כי אני משתמש במאגרי חירום רק כדי לרשום לך את מה שאני רוצה, כי הלב לא רוצה להיפתח יותר, הוא סגר את עצמו.. רק בשביל שאני אוכל להמשיך קדימה. הקשר הזה שינה אותי לגמרי, לטובה או לרעה, זה רק אני יכול לקבוע עם חלוף הזמן.. אני חושב שזה לטובה כמובן, כי אני סוף סוף יכול לחייך כשאומרים את השם שלך, ולא להכות את הזעם שלי בשולחן אחרי כל פעולה ארורה ששמעתי שאת עושה. ועכשיו, רק שהכוחות כבר נגמרים, הגיע הזמן שאני אגיד לך שלום.. המילים לא רוצות לצאת יותר, והנשמה כבר קרועה לגזרים בכל מילה נוספת שהפוסט הזה גוזל ממני. אותך אהבתי, אבל את שמך לא אגיד יותר לעולם..

 ...