רשמים ממסע בתור מחנך מלווה של משלחת לפולין. לא לפי סדר חשיבות או סדר כרונולוגי...
בתי כנסת
בתי כנסת בכל עיר. בתי כנסת אפילו בעיירות לא גדולות כמו בטיקוצ'ין. מעין
עדויות אילמות למשהו שהיה פעם. לתרבות הזו, על כל גווניה. תרבות שבאופן אישי אני
לא ממש מתחבר אליה, לעולם הדת, אבל בכל זאת יש משהו בכל פעם שנכנסים לבית כנסת.
ניסיון לדמיין איך זה היה פעם, כשהיו אנשים שם. כשהיו חיי קהילה באותם המקומות.
"עמוד הקלון", הכתובות על הקירות.
בית הכנסת בקרשניק – הנרות שהדלקנו כדי להוביל אל בית הכנסת. החשיכה
הקור. התלמידים שמתחילים להיכנס, מופתעים מהחשיכה, חלקם קצת חוששים, מה זה המקום
הזה? למה חשוך? יש רוחות? ואז מגיעים את האולם שהיה פעם מפואר והיום לא נותר ממנו
הרבה. רק קירות עם תקרה גבוהה, חול על הרצפה. המדריך מספר את הסיפור, ואז מתחילים
לשיר. כל העולם כולו, אדון עולם, ומשם התלמידים לוקחים פיקוד. מתחילים לרקוד,
מתחיל להזכיר יותר יציעים של טדי מאשר בית כנסת. אחרי יום שלם של נסיעה הם צריכים
את ההתפרקות הזו. להוציא אנרגיות. להשתחרר. ומה יותר טוב מאולם חשוך, הרבה בני
נוער יחד ושירים....
בית הכנסת בוורשה – תפילת ערבית של ערב שבת. בקושי מצליח לעקוב אחר
הכתוב. הכיתוב כבר קטן מדי. חלק מהתלמידים ממש לא מצליח להתחבר. חלקם כיון שהנוסח
לא מוכר להם, וחלקם כיון שהם לא ממש מחוברים לצד הזה של היהדות.
במלון אני נתקל בצד המעצבן של היהדות הנוכחית. ההקצנה. תלמידים
שמתעצבנים שיש מוסיקה במלון. תלמידים שיישארו מחוץ לחדר, רק לא לגעת עם הכרטיס
בגלאי כדי לפתוח את הדלת. מוגזם..
בתי קברות
יש משהו מעניין בבתי קברות. בעיקר בבית הקברות של לודז'. המצבות
הישנות שכבר עקומות עקב תזוזת האדמה. הצמחים המטפסים על העצים, על הקברים. כמו
בסרטי האימה. אחוזות קבר מפוארות ומדהימות שלא מתאימות בכלל לאופי היהודי ולשאר
המצבות.
ואז מגיעים אל החלקה. החלקה שבה קבורים היהודים שמתו בגטו במהלך
השנים. ממחלות, מרעב מהתעללות. אנשי הגטו קיבלו החלטה כמעט בלתי אפשרית. לקבור כל
מת בקבר משלו ולא בקברי אחים. כלומר, ללכת מהגטו המרוחק אל בית העלמין. לחפור
באדמה הקפואה ולנהל רישום של כל מי שנקבר שם. כ 45,000 איש שקבורים שם. במהלך
השנים העדים במדים עשו פרוייקט וסימנו את הקברים שם בשלטים קטנים עם שמות הנספים.
אלפי שלטים קטנים. רק כשאתה עובר וקורא את השלטים, ורואה את השמות ומתי הם מתו
ובאיזה גיל, אתה מתחיל להבין. להתחבר.
מבקשים
מאיש העדות שלנו לספר על סבא שלו. הוא מספר על ההתעללות שהתעללו בו הגרמנים כאשר
גילחו חצי מהזקן שלו. שבועיים הסתתר אח"כ בבית, לא אכל מהבושה של מה שעוללו
לו הנאצים. ואז הוא מבקש לומר קדיש. שואלים אם יש עוד יתום בסביבה, ואני הרי יתום.
עומדים שנינו יחד. הסידור בידינו ואומרים קדיש. הוא על סבו ואבותיו האחרים הקבורים
שם. אני על אמא, ועל כל משפחת זילברשטיין (משפחת סבי) שהמסע הזה חיבר אותי אליהם.
שקיעה
גם באחד המקומות הנוראים ביותר שקיימים, יכולה להיות שקיעה יפהפיה....
שקיעה
בבירקנאו
היער המכושף
באוגוסט
1941 אספו הנאצים את 2,500 היהודים שגרו בעיירה טיקוצ׳ין אשר במזרח פולין, העלו
אותם על משאיות ואח״כ הצעידו אותם אל שלושה בורות ירי ביער לופוחובה הסמוך. הקהילה
כולה נמחקה. לא מעט עיירות כאלו היו אז.
ביקרנו
היום בעיירה. עיירה קטנה באמצע שום מקום. בית הכנסת היפה עדיין שם. מסעדה עם כתובת
בעברים יש. יהודים אין.
בסיום הסיור, עלינו על האוטובוסים ונסענו בדרכם האחרונה של יהודי טיקוצ׳ין.
האוטובוסים נסעו באיטיות. הבטתי דרך החלון מנסה לדמיין מה הרגישו אותם אנשים על
המשאיות. האם ידעו כבר שמהנסיעה הזו לא יחזרו.
הגענו ליער. מהרגע שנכנסים ליער יש הרגשה שנמצאים ביער מכושף מהאגדות. יש הרגשה של
רוע באוויר. העצים נעים ברוח החזקה, מתנודדים מצד לצד. פסענו בשקט ובאיטיות עד
שהגענו אל הבורות. התאספנו סביב הגדר המקיפה את אחד הבורות הקטנים יותר. מבלי
לבקש, התלמידים דממו. השקט היה מלא בעוצמה אדירה.
אחרי טקס מרגש, ניגשתי לבור הגדול. על הגדר המקיפה אותו, הודבקו מדבקות עם שמות הנספים
שם. על מדבקה אחת, בכתב יד היה כתוב ״שלמה זילברשטיין ואשתו בלומה לבית אלטשולר
ובתם״. לסבא שלי קראו זילברשטיין. הם היו שבעה אחים ונותרו מהם רק שלושה.
סביר להניח שזה לא קרוב משפחה כיון שלא היינו קרובים לעירו של סבי, אבל
הצמרמורת....
דגל ישראל
אני לא לאומן. ממש לא פנאט. שונא שמתעטפים בדגל. מתעב תמונות קבוצתיות
על פסי הרכבת בבירקנאו או סלפי באושוויץ.
אבל בכל זאת יש משהו בתמונה של דגל ישראל את מול ארובת המשרפה
במיידאנק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
