דוחה את הקץ

בדידות – אחת התחושות היותר מגעילות ומסרסות שאני יכולה להעלות על דעתי. תחושה ולא מצב. הרגשה פנימית לא קשורה שמתעוררת לעיתים רחוקות או קרובות מדיי בגלל מבטים שאינם מצטלבים, תגובות מוטעות, צלילים מקריים. אין סיבה אמיתית קונקרטית לתחושה הקשה הזאת.  הבדידות פתאומית כמו פצע מכדור שנפלט בטעות מרובה לא נראה. הנני כאן, מוקפת משפחה אכפתית שאינה יכולה לגעת בי.

אני לא קשורה, לא מוצאת את מקומי, לא מבינה את תפקידי, לא נעה לכאן, אף לא לכאן.

נזהרת לא לכעוס ולא להכעיס, משתדלת לזרום דרך אינטרקציות לתוך ביחד-נס, אך מייחלת לחדר שלי, ללבד, שם אני בורחת לתוך העולם האינסופי של האינטרנט. בתוך האינטרנט אני פוגשת את עצמי בשלווה. יחד איתי אני קוראת פוסטים, שומעת מוסיקה, מתרשמת מדברים קטנים, מגיבה תגובות כתובות ומדודות לאנשים שאינם יכולים לשמוע אותי באותו הרגע.

כל הסביבה המיידית שלי מתרחקת לפתע, מאבדת משמעות, מפנה מקום לכאבים שלי שגואים מבפנים.  

למה?