פיייי זה הולך להיות פוסט ארוך.

סדר האירועים שאני אתאר פה הוא לא ממש בסדר כרונולוגי, חפיף.

לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה...

אני חושבת שהשנה היה שונה מכיוון שזה היה חודש אחרי שחזרנו מפולין.

אז אני הסתכלתי על כל הדברים בצורה אחרת...

נסענו לסבא שלי, ניצול שואה, לראות איתו את הטקס שהיה בערוץ 2.

כל הטקס החזקתי לו את היד, הרגשתי כמה שהוא רעד, ואני יודעת גם שהוא ידע שאני איתו, בלב.

באותו זמן שהחזקתי לו את היד, נזכרתי בכמה דברים שראיתי בפולין.

בבלוק 5 באושוויץ...שם הוא היה.

"ARBEIT MACHT FREI" - "העבודה משחררת"

לפי איך שהוא רעד למראה התמונות מאושוויץ, הרגשתי, שהעבודה לא שחררה אותו כמו שהגרמנים אמרו, אלא להפך, היא לכדה אותו כל כך חזק, סגרה עליו מכל הכיוונים, ככה שעד היום הוא סובל מסיוטים...

כל אותו הזמן, בקושי הקשבתי למה שאמרו בטקס, רק החזקתי לסבא את היד, ועברו לי בראש התמונות המזוויעות כל כל הנעליים, המשקפיים, הטליות, השיערות, הסירים, המזוודות...

או בורות המוות למשל...

לתוכם נורו היהודים...אחד אחד, מהר מהר, שלא יישארו שאריות חס וחלילה כן?

תחשבו על זה, חבורה של חיילים מצווים אתכם לחפור בור ענקי, ואחרי שאתם מסיימים,

מעמידים אתכם בטור, ואחד אחד יורים בכם, ואתם נופלים לתור הקבר שאתם בעצמכם חפרתם...

המחשבות האלה עברו לי בראש כשקראתי את הסיפור של סבא שלי בטקס האישי עם הקבוצה שלי, כמעט נחנקתי, רעדתי כולי, קיבלתי פיק בירכיים, מה שאתם רוצים...בקושי הצלחתי לסיים כמו שצריך.

אחרי שהדלקתי נר ליד בור הילדים,

והקב"טים אמרו למדריכים להתחיל לפנות את כולם לכיוון האוטובוסים, התחלתי ללכת, והתחלתי לבכות...

נפל לי האסימון, זה באמת קרה, לא יכולתי להאמין ששנאת חינם וגזענות שכזו יכולה להוביל לטבח של עם שלם שבסה"כ רצה לחיות את החיים כעם אחד...

ואז ראיתי עוד מישהו שבכה...חיבקתי אותו...זה היה כל כך מצמרר...

ביום שני השתתפתי גם בטקס, עשינו אותו פעמיים + הרבה חזרות, וכל פעם שהגר שרה את השיר "פונר", עברה בי צמרמורת בגוף. נזכרתי איך שביום שלפני החזקתי לסבא את היד, ובסיפור שהוא סיפר לנו אח"כ, על איך שהקאפו הרביץ לו עם מקל בוק על הראש בגלל שהוא לא ידע גרמנית, על איך שבזכות זה שהוא התחבר לאשכנזים שבמחנה שלימדו אותו שפות ביניהם גרמנית ואידיש, בזכות זה הוא שרד את אושוויץ בירקנאו. הוא שרד גם בגלל קאפו אחד,כאשר סבי נבחר בסלקציה ללכת את המשרפות, שאמר לדוקטור מנגלה שצריכים אותו לעבודה כי הוא היה איש חזק ביוון, ובכדי להוכיח זאת הקאפו נתן לסבי מכה חזקה בגב אך הוא לא נפל.

בצפירה עברו לי במהרה בראש כל הנ"ל, וגם שסיפרתי את הסיפור של סבא שלי כשהיינו בבית קברות בוורשה...

הסיפור הוא כזה בערך:

ב39 לקחו את סבא שלי ואת כל המשפחה שלו (משפחה גדולה מאוד- 150 +/- נפש...) לגטו בארוניש ביוון (סבא שלי נולד בתשעה באב בסלוניקי), ב42 לקחו אותם 70 קילומטר לעיר תיבס שם הם עבדו קשה בתנאים קשים לבנות תחנת רכבת (היום יש שם אנדרטה לזכר היהודים שבנו את התחנה), אחרי חצי שנה לקחו אותם ברכבת לאושוויץ בירקנאו, שעל מה שהיה שם כבר סיפרתי. בתחילת 43 לקחו 500 יוונים מאושוויץ, ביניהם סבא שלי ושני אחיו ליאון ויוסף, לגטו וורשה ממש אחרי המרד כדי "לנקות את השטח"- לפנות את הגופות, לזרוק אותם בקבר אחים בתוך הבית קברות הגדול...

סבא שלי סיפר לי על אחיו ליאון, היה שובב. ליאון היה מהילדים שמבריחים אוכל מהפולנים אל תוך הגטו.

יום אחד הקאפו תפס אותו מטפס על הגדר, לקח מקל בוק והכה אותו עד כדי כך שכבר התעלף, אחרי זה הורה לחייל SS גרמני לירות בראשו, החייל ירה לו 3 כדורים בראש.

באותו יום סבא שלי ואחיו יוסף הבחינו בכך שליאון לא התייצב למסדר, באותה שעה הם ראו 2 חיילים מובילים גופה מכוסה על אלונקה. בא הקצין הגרמני הגדול והעמיד את הגופה על הבמה, אל נגד עיניהם של סבא שלי ואח שלו, ואמר: זה מה שיקרה לכל מי שרק ינסה להתחצף לגרמני הקדוש!. סבא שלי ואח שלו רצו לבכות, אך היוונים האחרים הזהירו אותם שלא לעשות זאת אחרת יקרה להם את אותו הדבר.

אומנם סבא שלי איבד את כל משפחתו בשואה ונשאר רק עם אחיו, אך אותו ערב יום השואה לפני שבוע, נקטע בשמחה כאשר הוא סיפר לנו (היינו שם אבא שלי, אחותי, 2 בני דודים שלי ואני) איך הוא הכיר את סבתא שלי, זה העלה לו חיוך על הפנים, וכך גם לנו...עכשיו יש לו משפחה, וזה בעצם מה שהחזיק אותו חי עד היום... הילדים שלו (אבי ואחיו), 6 הנכדים שלו, 5 הנינים שלו (בקרוב 5 :) ), משפחתו כולה.... היום סבא שלי מאושר, אומנם פה ושם יש לו סיוטים, אבל בעיקר מאושר. אני מעריצה את סבא שלי. מאוד.

המסע לפולין הייתה החוויה הגדולה של חיי, בחיים לא אשכח את 8 הימים האלה. בהם ראינו זוועות, התרגשנו, בכינו, במשך כל המסע, וגם ביום השואה, התנגן לי בראש קולה של הגר כשהיא שרה את "פונר". מכניס בי צמרמורת... ובערבים שמחנו וצחקנו, השכחנו מהראש שלנו את המראות שראינו ביום, לא רצינו שהעצב ילווה אותו לאורך כל המסע, רצינו לשמור על שפיות.

יהי זכרם ברוך.

ועכשיו לנימה אופטימית...

חופשת פסח הייתה אחת החופשות שהיו לי בחיים, יצאתי המון, ביליתי המון עם חברים שלי, עבדתי...

היו גם כמה בעיות אבל הם נפתרו אחרי שחזרנו מהחופשה...

ראיתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, התגעגעתי אליהם, הכרתי אותם יותר טוב(: (חחח המבין יבין...).

ליל הסדר היה ממש מצחיקD:..

יום אחרי ליל הסדר הלכתי להופעה של ידיד שלי רמי (להלן "רמוס", המתופף של הלהקה "כביסה מלוכלכת")...

הגעתי לבד להופעה, ישבתי עם עוד כמה חברים שפגשתי שם, בהתחלה הייתה הופעה של להקה אחרת...אח"כ התחילה ההופעה שלהם:)

הייתה הופעה ממש טובה(:...הלהקה עשתה קאבר לשיר "צועקים על אהבה" של סינרגיה -  אהבתי:)

כמה ימים לפני ההופעה רמי אמר לי שהם עושים עוד קאבר אבל הוא לא רצה להגיד לי, הוא אמר לי תבואי תראי בהופעה...

חחחחחח הם עשו קאבר ל...............................חושב עליה!!!!!!!! חח וואי לא ציפיתי לזה בכלל!

זה היה ממש אבל ממש מצחיק....ממש אהבתי:)

קניתי לפטופ!!!!!!! ווהוווו!!!! ב"ה אני אקבל אותו עוד איזה שבוע ככה...להלן הנתונים (P:):