על יד המיטה מונחים בערימה

קמץ מאהביי. מבוגרים ממני כולם,

ואני איני יודעת דבר על מוצאם

רק שכאן ועכשיו

בחשך. אור צהבהב

מגלה לי מילותיהם הכמוסות,

ואני מלטפת נבכי נפשם הסדורים

מעלעלת בגופם טורים טורים,

בלי לחשוב על האצבעות

שכבר הרטיבו ודבקו בשוליהם

או על העיניים הזרות שנחו עליהם

וכמה ידיים עברו

בין עליהם האכולים בקצוות

איני חושבת על הזמן

או על פניהם הקמוטות

או על כך שיולדותיהם כבר מתות.

הם נוגעים בי יותר מכל מפגש

ומעוררים יותר מכל שיחה

ואם לא הם הייתי עכשיו

ודאי ישנה או בוכה.

15.4.2014